Herbert Großberger: Die Reise in die Lunge und andere Märchen (Heidelberg: Saturn-Verlag Hermann Meister, 1913)

המסע אל הריאות (1913)

צבי גולן (הרברט גרוסברגר)

מגרמנית: ארז וולק

הוצאה לאור: Snark.co.il

המסע אל הריאות

הרופאים נואשו ממנו.

הוא שכב בלי נוע במיטתו והביט בכפות ידיו, שהיו רזות ולבנות מכפי שרצה שיהיו אי־פעם. הוא ידע שבעוד זמן קצר לא יראה אותן עוד. אז גם לא יחשוב ולא יחווה עוד, לא יחוש ולא ירגיש. חור שחור עמוק הלך וקרב לחוש הדמיון שלו, כמו אותו קטר הגולש לקראת מנהרה ובקרוב ייעלם בתוכה.

אבל עם הפחד אחז בו הייאוש, עם הייאוש – הכוח ועם הכוח – התחבולה. הוא רצה לחלץ את האני שלו מקריסת הגוף, ולשם כך הגה תוכנית, תוכנית נועזת בהנחותיה שתהיה עוצרת נשימה אם יצליח להוציאה לפועל.

היה ערב.

עששית נפט רפה האירה את חדר האשפוז החמים. האחות שמעה את נשימותיו העמוקות והקצובות, הסיקה שאפשר להניח שהחולה ישן ויצאה מהחדר בשקט. רק לזה הוא חיכה, וחיוך שיחק על שפתיו. עכשיו הוא חמק לתוך פיו, טיפס לתוך כיב עישון שעמד בהיכון וירד במהירות שמונים קילומטר לתוך ריאותיו הרוויות. כשנכנסה האחות שוב לחדר, מצאה שגופו הוא גווייה.

איש לא המתין לו בתחנת הרכבת שבריאות. היה לילה, ברחבת התחנה זהרו כמה נורות קשת, השומר פסע במסלולו וכמה סבּלים רעדו מקור. הוא התיישב בכרכרה רעועה, נסע לבית מלון, שכר לעצמו שם חדר והעביר את שארית הלילה בשינה שלווה. למוחרת בבוקר הלך ראשית לחפש לעצמו דירה מרוהטת קטנה. עד מהרה הוא מצא משהו הולם, מקום שדי היה שיפנה ממנו כמה שמיכות סרוגות וכבר הרגיש בו בבית. זו הייתה שלפוחית נעימה, שהשקיפה אל כיכר הבישול. אחרי שהתמקם, ניגש ללשכת העבודה. הראו לו שורת אנשים והוא הצטרף לתור לאוכל.

זו הייתה חברה מעורבת, כי בכל יום בא עוד גל הגירה מבחוץ ומחלקי ארץ אחרים. בין המתגים, החיפושיות והתולעים הוא לא היה המשכיל היחיד. "אנחנו מפרקים כדי לבנות!" אמרה פעם שכנתו, חיפושית זבל שעירה. "אנחנו מפרקים כדי לבנות!" וכבר נרקמה הידידות.

חודשים חלפו, העבודה התקדמה לקראת סופה, וכל מה שיצא מתוך עצמו התמוסס אל תוך עצמו. הדבר היה טוב בעיניו והוא שמח ששרד את התפרקות גופו. "הנני!" צהל קול בתוכו.

חברתו, חיפושית הזבל, לקחה אותו מדי יום לטיול. (הוא התגורר עכשיו בחוליית הגב האחת עשרה). הם הפליגו בשיחות הגות, וזיכרונות מימים ישנים־ישנים עלו בהם. הוא נזכר בידידי חייו הקודמים, בימי ילדותו ובשמיים המכחילים. דחפי הבנייה התעצמו והתממשו בתוכו. הוא חדר לתוך נקבוביות של זרע, ועוצמת ערגותיו ביקעה את הפירורים והגיעה עם עלה רך לחירות האוויר החיצון. ידידתו ציפתה לו שם למעלה וקיבלה את פניו בחיבוק.

והוא צמח עכשיו. הוא התגבה, נשא עלים ופרחים והבשיל. ציפור עופפה לידו, כרסמה זרעון והתרוממה לאוויר. אבל הוא היה בתוכה והלך לקראת חיים חדשים.

בני מלך

ברחבת התחנה, במקום שבערבים הכול בו ניצת ומתנוצץ, הייתה גם היא תלויה, בשורה ארוכה של פנסי קשת שהציבה העירייה. היא הייתה עוד צעירה, וכשהזרם זרם בעורקיה היא רחשה בנועם והזדהרה. הילה של אור בקעה ממנה והיא, המודעת להווייתה הזוהרת, הביטה בזלזול באחיותיה, שאורן נראה לה דל.

גשם ירד. באספלט הרטוב השתקף מלוא זוהרה, והיא נוכחה שבאמת לא תיתכן עוד כמותה. לרגליה נדחף ונדחק ההמון. קרקוש עגלות ורעש מילים נישאו אליה. אבל רק חיוך של רחמים הרעיד את אורה. אלה ששם למטה הולכים אפלים וחסרי אור. היא נותנת להם הכול. מי ישתווה אליה?

אור בהיר התרומם מאחורי המגדל השמאלי של התחנה.

השמיים הצלולים, שרק מעת לעת העיב עליהם עשן קטרים, התמלאו נגוהות. ואז לאט־לאט גלשה למעלה דיסקה עגולה צחקנית. אור חלבלובי נח על כל הגגות וגלש במורדות קירות. זה היה יפה. מנורת הקשת בהתה ונרעדה מעט.

"זה הגבר המתאים לי," אמרה לעשים שצבאו עליה. "אני מאמינה שהוא בהיר כמעט כמוני." העשים נעלבו והלכו לרקוד במקום אחר. היא לא הוטרדה מכך. מחשבותיה נתלו בפנס הקשת הגדול שבשמיים, שהתקרב עוד ועוד: רק שלא יחלוף על פניה מלמעלה. נשימתה נעתקה, והיא הבזיקה פעם–פעמיים. צריך להגיע להבנה עם האור ההוא.

היא שלחה לשם את הרוח. אבל הרוח לא עזר כלל. "אמור לו שאני אוהבת אותו. אמור לו שאני אוהבת אותו מפני שהוא בהיר כמעט כמוני." עננת עשן באה ועטפה את מנורת הקשת. בהדרגה השתרר שקט בכיכר, רק קרונות חשמלית חורקים פנו בסיבובים. והינה כבר קרב הרוח בחזרה:

"הוא לא רואה אותך. הורידי את הרעלה!" והרוח גירש את עננת העשן. "מה הוא אומר?" שאלה מנורת הקשת ברעד. "הוא לא רואה אותך," השיב הרוח, "הוא מוכרח קודם כול לראות אותך!" "לך אליו שוב, אני מבקשת!" התחננה המנורה וזרחה באור בהיר יותר מאשר קודם.

הרוח הלך ולקח איתו כמה שריקות קטר רחוקות. כבר היה מאוחר, הכיכר הייתה שוממה וצעדי גבר נשמעו עוברים מפנס לפנס. המקום החשיך... מנורת הקשת נרתעה בעווית. היא הייתה שרויה בהתרגשות עצומה. אז חלפה שריקה ברוח: "עכשיו?" "הוא לא רואה אותך," דיווח הרוח. "הוא באמת לא רואה אותך מהמרחק הזה!"

כאב חד אחז במנורת הקשת. הזרם עזב את עורקיה, היא התעוותה עוד פעם אחת וכבתה.

הָרַעַף

היה היה פעם בית ולו גג רעפים אדומים. שמו של אחד מאותם רעפים אדומים היה דוּרהם, ובו עוסק סיפורנו.

בנובמבר אוחז ברעפים יצר הנדודים. גם דורהם נתקף דקירות בישבנו, ועל כן אמר לרעייתו, שנחה לצידו:

"אשתי היקרה," הוא אמר, "אשתי היקרה, שמעי נא, אני רוצה לקום ולנדוד, לראות את העולם ולחזור!" התשובה שהיא ענתה לכך חסרת חשיבות; כבר למוחרת בבוקר הוא קם, נפרד לשלום וגלש לאיטו מעל לבטני חבריו ושכניו עד שהגיע לקצה הגג. כאן הוכרז: עצור! והוא נעצר.

שפת הגג הייתה מלאה בריות מופלאות. על שערות שנשרו בשעת סירוק ישב עכבר ושתה לשוכרה מאצבעון חלוד. העכבר היה גאוותן מאוד והתנהג כאדון באחוזתו.

"אתה סובל מפחד גבהים?" שאל הרעף.

כן, העכבר חשש קצת מגבהים.

"אז לא הייתי מייעץ לך להתרוצץ על שפת הגג!" הוא המשיך. "אני מצדי חף מפחד גבהים!"

בהמשך הדרך ישבו גבעול קש, כמה ירקות מכובסים מהמרק וסיכת שיער. הם נראו כמו בני בלייעל והרעף לא דיבר איתם. אך הוא הבחין בנייר מקומט. היה זה בדל מכתב פרדה, שהמשרתת השליכה מחלון עליית הגג. הנייר היה משכיל וידע לספר הרבה.

"אתה סובל מפחד גבהים?" שאל הרעף.

"אתה יודע לקרוא?" שאל הנייר לעומתו. "קרא מה שכתוב על הגוף שלי. אני אף פעם לא סחרחר. אבל העולם רוצה שירמו אותו, ולכן אני יושב עכשיו פה. האמן לי! לא תמיד היה זה מקומי!"

הרעף לא ענה. הוא ישב בשתיקה והביט סביבו. מישהו שפך מים מאחד החלונות. בתוך הלכלוך גלש תיקן, והעכבר תפס אותו מייד. דרור חלף לידם וקרא "פיפ". המשמעות הייתה "שלום!". ואז שוב קרא "פיפ", והפעם הייתה המשמעות אחרת. אבל הרעף לא הבין ובכלל התחיל להשתעמם. הוא רצה להמשיך משם. החֶברה לא הייתה נאה בעיניו, ולכן הוא רכן קמעה מעבר לשפת הגג. העכבר צעק אליו שייזהר, אבל הוא לא הקשיב לו. הוא רק ראה הרחק מתחתיו רחש־בחש של נקודות כהות דוחפות זו את זו והתמלא שכנוע עמוק ששם בוודאי יפה מאוד, יפה יותר ממה שראה אי־פעם. על כן הוא צעק "היו שלום" והשליך את עצמו לתהום לקול צעקות החרדה של כולם.

הכול חשו לראות מה קרה לו.

הוא נפל במהירות מסחררת, ובאמת נחת על ראשו של אדם שבדיוק עבר שם. "איי," אמר האיש, גישש באוויר בשתי ידיו ונפל לארץ. הוא שכב בפישוט איברים, כובעו ניזוק וגם ראשו לא נראה חסר פגע. באו אנשים, הרימו אותו ולקחו אותו משם. על המדרכה ישבו עכשיו רק הכובע ודורהם הרעף. בעיטה שעברה במקום שיגרה את שניהם לתעלת הרחוב.

"איה!" זעק דורהם; כי לזה הוא לא היה מורגל. הכובע יידע אותו בינתיים על פשעו ואמר לו שהוא פצע אותו והרג את אדונו.

"תיכף יבואו שוטרים ויזרקו אותך לכלא." אבל בא רק האיש שמפנה את האשפה. הוא לקח איתו גם את הכובע, אף שזה מצידו טען שלוקחים אותו לבית החולים. למעשה, יושבי עגלת הזבל האחרים הפרידו אותו עד מהרה והוא הונח בצד. אבל דורהם ישב בדממה, שקוע בעצמו. חרטה על מה שעשה התערבבה בפחד מפני העתיד לבוא, וכך הוא נסע על אבני דרך פתלתלות לקראת גורלו.

היריבים

היה הייתה בת מלך. היא הייתה יפה לאין שיעור, על כן התאהבו בה הכול.

אבל ככה אי אפשר, ובסופו של דבר, גם נסיכה יכולה לשאת רק איש אחד. מובן שהיא חשבה להינשא, וכך קרה שבאוגוסט של השנה האחרונה הזמינה את כל נסיכי הארצות השכנות לנשף כדי לבחור את היפה, הטוב והחכם מכול שיהיה לעזר כנגדה. אך באו רק הלא נשואים, וכך גם היה ראוי.

כשגמרו כל הנסיכים להתאסף, הובילו אותם להיכל מוזהב. שם הוגשה להם סעודת צוהריים שאנו איננו זוכים לראות כמותה יום־יום. לאורחים הללו, כמובן, לא היה בדבר משום חריג. אבל האוכל ערב לחיכם, אפילו לנסיך ליליאן, שסבל מקיבה מקולקלת ולכן נאלץ להצמיד יד לבטנו בלי הרף.

אך נבלע הקינוח והינה התרוממה הנסיכה, והנוכחים עקבו אחריה אל סלון קטן, מלובש במשי אדום, ושם היא התיישבה אל הפסנתר, ניגנה ושרה. הצליל האחרון גווע. הכול מיהרו אליה והרעיפו עליה קריאות שבח והערצה. אמנם נגינתה לא הייתה טובה ושירתה הייתה גרועה עוד יותר מהנגינה. אך העובדה שהיא הייתה מסוגלת אף לזה הייתה ראויה לשבח; כי היא הרי הייתה נסיכה, ולא היה לה צורך בכישורים כלל.

על כן היא חלפה בחיוך מלכותי מבעד להמון המעריצים, התיישבה על ספה קטנה ופטפטה עכשיו ימינה ושמאלה ללא לאות, בחן ראוי להערצה ובחינניות בלתי ניתנת לחיקוי, ולא היה בזה דבר מפתיע, כי היא הייתה נסיכה.

אחרי שהעבירה כך שעה ארוכה, הבחינה לפתע באחת הפינות בנסיך ליליאן האומלל, שבטנו עדיין דאבה. אבל היא לא ידעה זאת, אלא חשבה שפניו מועבים משום שהיא עוד לא הקדישה לו רגע אחד. לכן היא קמה, אספה מעט את שמלתה וניגשה אליו חרש, ומבטי כל הנוכחים בסלון עקבו אחריה. הנסיך עצמו היה מופתע מעט, וגם הנסיכה, שרצתה מאוד לומר לו מילה טובה, חיפשה מילים. וכך פלטה לבסוף:

"יש לך עניבה יפה!"

אך אז במקרה השתהה מבטה על העניבה והיא ראתה שזו באמת יפה. הנסיך שלח יד בפיזור הדעת אל צווארו ואמר:

"כן, זאת עניבה ישנה יפה. סבא־רבא שלי כבר ענב אותה!"

התשובה האווילית הזאת הייתה עשויה להוליד עכשיו גל צחוק גדול, אילו רק פתחה בכך הנסיכה. אך היא בוודאי סברה שיש משהו מיוחד בעניבה הזאת, ושתקה מהורהרת...

בערב היום ההוא נערך נשף ריקודים בהיכל הזהוב, שהמשרתים פינו בינתיים. הנסיכה רקדה ריקוד אחד עם כל אחד. אבל בהפסקות תמיד התיישבה לצד ליליאן, שהעדיף לא לרקוד בשל כאבי הבטן. ואז היא אמרה לו שוב כמה יפה העניבה שלו.

אחרי ריקוד הפרנסז האחרון, ואלס חתם את הערב. לכל נסיך הוקצה חדר בטירה הגדולה, וזה כבר אומר משהו. שני משרתים ובידיהם נרות דולקים ליוו גם את ליליאן למגוריו. הם הציבו את הנרות על השולחן ועזבו את המקום. מייד חלץ ליליאן את מגפיו, פשט את מעיל הכנפות ואת הווסט, ועתה ניגש להסיר את הצווארון ואת העניבה.

"לא התרשמת," הוא שאל, "שהנסיכה בילתה איתי כמות זמן יוצאת דופן? אני בטוח שמשהו ייצא מזה!"

"אתה בוודאי מתכוון," תיקנה אותו העניבה, "שהיא בילתה איתנו הרבה זמן! או בעצם איתי. אני חושבת שבכלל אני לבדי הצתי בה עניין. הרי לא תטען ברצינות שהיא קראה לך יפה או משהו כזה."

הנסיך ליליאן לא ענה. הוא התכעס וניסה בריכוז להתיר את הקשר. אז פתחה שוב העניבה:

"שמעת איך היא אמרה 'יש לך עניבה יפה'? ואחר כך היא אמרה: 'העניבה שלך באמת יפה'. אני בטוחה שאני עשיתי עליה רושם יותר מכל חבורת הנסיכים גם יחד!"

"אוהו!" הרשה ליליאן לעצמו להעיר בביישנות.

"שתוק!" סיננה היא. "באמת נראה לך שהיא תתחתן איתך?"

"לא!" קרא ליליאן באירוניה: "איתך, כמובן!"

"בוודאי!" צווחה העניבה בהתרגשות. "ולמה שהיא לא תתחתן איתי? היא מחפשת לה בעל, היא חשבה שאני יפה, היא אמרה לי את זה. אבל אתה, אתה! אני יודעת שאתה עומד בדרכי, אתה עומד בדרכו של האושר שלי. אתה לעולם לא תוותר על הנסיכה! אבל לא אכפת לי!..."

ליליאן נתקף זעם. פניו האדימו, ובקללות הוא משך בעניבה אנה ואנה, וזו, במקום להשתחרר, רק התהדקה יותר ויותר על צווארו.

"לא אכפת לי!" היא המשיכה וצרחה. "אם תפריע לי, אצטרך לפנות אותך מדרכי בעצמי. אז תהיה מוכרח להתפנות. כן! אז תהיה מוכרח להתפנות! מעולם, מעולם לא נתת לי שום דבר! אבל אני יודעת לדאוג לעצמי עכשיו!"

הנסיך ליליאן לא ידע לדאוג לעצמו.

אדום–כחול היה עכשיו פרצופו, ובחרחורים הוא כשל ברחבי החדר בנפנופי זרועות. הקריאות לעזרה נחנקו בפיו. אבל גם העניבה איבדה את חושיה מרוב זעם. אחרי קרב נואש קצר עלה בידה לגבור על אדונה, וזה התמוטט על ספה נמוכה.

מצאו אותו בבוקר המוחרת, אחרי ניסיונות חוזרים וכושלים לקרוא לו. צליל זר וצורם נמזג בשמחת הנשף, ולא הייתה ברירה אלא לקטוע אותו כליל. בצעדים רועדים הלכה בת המלך למיטת הנרצח והתירה באצבעות רוטטות את הלולאה מצווארו.

ואז עלזה העניבה.

למגע ידי האהובה שטף אותה גל של רגשות מאושרים, ונראָה לה מובן מאליו שעכשיו בוודאי ילכו למזבח הכלולות. אבל בת המלך רק הצפינה את העניבה בקופסה (אם גם משובחת), ושם בפנים, כמו בארון קבורה, היא נשארה לעד.

פיסת סבון

היה היה סבון – בעצם לא, הוא עוד לא היה, לפני הכול היה עליו להיווצר. ואז צריך ראשית לספר על הבית הגדול שנמצא רחוק מהבתים שבפאתי העיר ושהשקיף השמיימה בשתי עיניים נטועות על גבעולים. זה היה בוודאי מפעל. אבל הסבון שנולד שם תמיד קרא לו בזיכרונו טירה, ובצדק, כי הבניין היה רחב ויפה, מלא אולמות רחבים, ובפנים התהלכו אנשים שהיה עליהם לעשות כל מה שהצטוו.

אמבט ענקי היה אימו של הסבון. עם עוד אחים ואחיות רבים מספור הביאו אותו ברגע שנולד לחדר ארוך, וכולם נשכבו על מדפים, ששם היה עליהם להתייבש ולישון.

היה כאן יפה מאוד. התרגלת לחוסר מעש ענוג, שוחחת או שהקשבת לסיפורים של קורות העץ הפטפטניות תמיד. מה יבוא אחר כך, זאת איש לא ידע. רק פיסת נייר שנישאה פעם ברוח אל השער סיפרה על מסעות ועל העולם. אך מי ידע לדמיין משהו מכל זה?

אבל יום אחד באו גברים נושאי סלים, מילאו את הסלים בסבונים, ובקושי היה זמן לקרוא ברכת פרידה לסביבה שלמדת לאהוב וכבר הלכת משם. באולם מואר מאוד פרשו אותם על שולחנות, ומול אחד השולחנות הללו ישבו בריות טובות מראה, ואלה טיפלו עתה בסבון. לבריות הללו קראו עלמות. הסבון הקטן שלנו הרגיש איך אוחזים בו בעדינות ומרימים אותו מעלה ואז ראה פתאום מולו פנים מלבבים. הנערה רחרחה אותו, שמחה ואמרה בקול חלש:

"הה, איזה ריח טוב!"

ואז היא לקחה רדיד כסף, החליקה אותו והלבישה בו את הסבון, שמרוב אושר ומרוב תחושת התעלות שלא תתואר היה דומם ורטט באופן לא מורגש. עכשיו שלחה הנערה יד לצידה, שלפה דף נייר רך מתוך קופסה ועטפה בו את כסות הכסף באופן ששיווה לה נוגה עמום נפלא. חסר רק הבגד העליון. היה אפשר לחשוב שזה בד אטלס משובח, אבל גם זה היה נייר; אולם היה זה נייר אמנותי ויפהפה מאין כמותו.

"הו, כמה אני נפלא," חשב הסבון, "וכמה מקסימה העלמה!" אבל הסוף עוד היה רחוק. הסבון קיבל עוד ציור קטן שהודבק לבגדו, ולשם כך לוחלח צידו האחורי בשפתי העלמה המיומנת. בצד הקדמי נראו בשלל צבעים יפים נער ונערה, שניהם לבושים בעידון, בתנוחה אלגנטית זה מול זה. אבל אפילו בזה לא היה די. הסבון קיבל גם חגורה עשויה רצועת משי יפה, שהונחה סביב גופו ונקשרה בקשר פרפר, ורק עכשיו הביאה העלמה קופסה שתוכה מרופד, ששוליה עטופים תחרה ושמכסהּ נראה מעוטר בציורים מקסימים מאין כמותם. כאן פנימה הונח הסבון, והעלמה סגרה את המכסה, ולפני כן רחרחה שוב את הסבון בהנאה.

בזמן ההוא שכב הסבון בשקט וחשב על העלמה הצעירה. הוא הרגיש בתוך ליבו את התחושה הלא מודעת הראשונה של אהבה נובטת אשר, אם לא משכילים להתעמת איתה בעוד מועד, נעשית גדולה ללא שיעור, משתלטת עלינו כליל, מושלת בנו וקובעת את גורלנו. הסבון חשב על אהובתו ולא ניחש שכל נשימה מרחיקה אותו ממנה יותר, כי הוא היה במסע לעיר רחוקה, לקראת הגשמת גורלו.

חנות סדקית הייתה תחנתו הבאה.

הוא מצא את עצמו שם בחברה מעורבת, ומצב רוחו כלל וכלל לא היה מעודד. וכיוון שהוא לא ידע מה יהיה עתידו, הוא שכב דומם, אך שרוי באי־שקט תמידי ובלב צמא ונשא תקווה שאחרי זמן־מה שוב יצא מהקופסה ויתאחד עם אהובתו. מובן שהזמן ההוא נראה לו נצחי, כמו מעבר אפל שאתה תועה לאורכו, ושבבוא היום יבשר אור מבליח עכור על סופו.

ולבסוף בא גם היום שבו הורם המכסה: אלמנתו של איש נכבד קנתה את הסבון. יד, הה, יד אחרת וזרה לחלוטין תלשה מהסבון את הכסות שיד אוהבת עטפה אותו בה פעם, עירום ורועד הוא מצא את עצמו בקערת פורצלן. הוא הרגיש אומלל עד אין קץ והיה שבור. חפצי שולחן הרחצה שעליו נח מעתה הביטו בדייר החדש בסקרנות לא מוסווית. מברשת השיניים, נערה צנומה, הפגינה בו עניין מיוחד, עובדה שאין בה משום ההפתעה; כי חברתה, בקבוק מי הפה, שהייתה נשואה לכוס השתייה, סיפרה מאחורי גבה לכל מי שרצה לשמוע שהיא, כלומר מברשת השיניים, כבר מזמן כרוכה אחרי כל הגברים. לפני חצי שנה הייתה אפילו תקרית שערורייתית: באחד הבקרים נמצאה מברשת השיניים בכלי הסבון, כשזה עדיין הכיל את יושבו הקודם. אחר כך הוא נעלם, וריננו שזה קרה מפני שהוא רצה להתרחק מרדיפות חדר הנשים הזה. אילו ביקשנו לרדת לחקר העניין היינו מגלים שאלמנת הנכבד הניחה את מברשת השיניים בטעות בכלי השטוח בערב, ושהיעלמות הסבון הייתה בפשטות מעשה ידיה של המשרתת. אבל כך קורה תמיד: תשוקת הרכילות יודעת לכסות את הדברים הפשוטים בגלימה שעד מהרה מתגבשת לתוך הגוף עצמו.

ובכן, אם נחזור לעניין הער שגילתה אותה מברשת שיניים, תתברר עד מהרה מוצדקותו. עם זאת, אל לנו לשכוח שהייתה לה למברשת השיניים יריבה, והיא הפודרייה. זו הייתה ברייה חמודה בעלת גזרה מפתה, וכיוון שהיא, בניגוד למברשת השיניים, לעולם לא יכלה להיעשות מגרדת, אלא תמיד נשארה ריחנית ורכה, לא הייתה בכל שולחן הרחצה דמות גברית – מעפרון האיפור ועד לספל הרחצה הגדול הזקן (שלדברי בקבוק המים היה אביה של כוס השתייה) – שלא אהבה להביט בה והייתה שמחה לפלרטט איתה.

שתי אלה ראו בבואו של הסבון מאורע מבורך, ומטלתן המובנת מאליה הייתה להרחיק זו את זו מהשלל הנדיר הזה. אך עד מהרה הן נוכחו לצערן הרבה שבמקרה הזה אין טעם למאמצים שכאלה. הלב הזה כבר לא היה חופשי. בשעה של הלך רוח קודר וזיכרון עגמומי סיפר הסבון למברשת השיניים את רומן חייו, וזו הזילה דמעות של התרגשות לא מעושה.

"כמה רומנטי," היא קראה, "וכמה פיוטי לשאת אהבה כך בקרבך חיים שלמים."

עד מהרה ידע כל שולחן הרחצה על סיפורו של הסבון, שעתה נע למוקד העניין הכללי. הכול ניחמו אותו, פינקו אותו, ביקרו אצלו והזמינו אותו אליהם, בקיצור – טרחו עליו מתוך כוונה מהוגנת להסיח את מחשבותיו לכיוון אחר. כי ניכר לעין שהסבון נראה במצב גרוע ממש. יום אחד אמרה אפילו הפודרייה שלדעתה הסבון ממש ירד במשקל. עכשיו הביטו בו יום־יום ונוכחו שזו אכן האמת. ומה הפלא. יותר ויותר נוכח גיבורנו שעכשיו, משעה שנכנס לשירותה של הגברת הזקנה, יהיה בלתי אפשרי עבורו לשוב ולבקר את מקום הולדתו ואת אתר אהבתו הראשונה והיחידה. גם אילו אפשרה לו לעזוב: הוא לא היה יודע באיזה אופן יוכל להגיע לשם. קדרות מילאה את ליבו, ובעיני רוחו עמדו תמיד הידיים שהלבישו אותו והפרצוף שהתקרב אליו, והמילים האוהבות ששמע עדיין הדהדו בתוכו. בהיותו כה כרוך תמיד אחרי מחשבה אחת, היה מובן מאליו שהקיבעון יוביל רק לאסון.

כבר חשבו ברצינות להזעיק את הרופא.

היה זה בקבוק התרופות הגדול שבשידת הלילה. הלה קבע שהסבון סובל משחפת, והוסיף ששום עזרה לא תועיל. בכאב עמוק שמעו הכול את המילים הללו. בקבוק מי הפה נאנח בקול רם, ולמוחרת בבוקר היה שולחן הרחצה רטוב מהדמעות שהוזלו בלילה חסר שינה. בלב נחמץ ראו החברים איך הסבון, שרכש אהדה במהירות בטבעו העניו, הולך ונכמש, מצטמק עוד ועוד. לא ידוע אם הפודרייה פיתחה רגשות עמוקים כלפי הסבון, ייתכן שהייתה זו רק תאונה; כך או אחרת, באחד הערבים מצאו אותה בתוך אגן הרחצה. היא טבעה למוות.

ביום שבא אחר כך, הסבון לא היה עוד. הכול התאבלו מרות והיו תמימי דעים בהערצתם לדוגמה כזו של מות אהבה אמיתי.

מותו של קולב

היה היה בית קפה. הוא היה יפה וגדול, ובכל אחר צוהריים ובכל ערב ישבו על בימה ארבעה נגנים ומילאו את בית הקפה בצלילים. ובאו אנשים רבים והתיישבו והקשיבו, וכדי לגמול לבעל בית הקפה על חביבותו אכלו מהעוגות שלו וגמעו מהמשקאות שלו.

בעל המקום והטבחית, המלצר וגם שולחנות השיש והכיסאות וכל מה שעוד היה שם, היו מלאים חדווה למראה ההמולה מלאת החיים שהתפתחה פה, כמו בעיר קטנה. האורות זרחו מתוך עיניים שמחות, הבימה חרקה מרוב עונג ואפילו קולבי הפליז, שהיו נייחים למדי פרט לכך, התנוצצו בשעשוע.

כן, כך הם עשו. מדי אחר צוהריים ומדי ערב. בשבתות כמובן הם נצצו יותר מכול; כי אז ניקה אותם שוליית המלצר; לצורך כך היה עליו לעמוד על כיסא. לידו היה הבקבוקון ובידו מטלית, והוא שפשף בה קולב אחר קולב, וזה היה עונג אמיתי.

השמועה אמרה שהוו השלישי משמאל מאוהב. היה לכך הסבר. בערב אחד בחודש פברואר – הנגנים בדיוק ניגנו אז את Valse lente מתוך "קופליה" – נכנסה לבית הקפה גברת שכמותה עוד לא ראו מעולם. אין צורך לתאר אותה: היא הייתה יפה ללא ספק. כי לראות אותה ולאהוב אותה היו היינו הך עבור הוו השלישי. מזל לא רגיל שיחק לו, והוא נבחר להיות הנושא למעילה (את הכובע היא לא הסירה).

המעיל, בגד פלוסין שובה לב ולו ריפוד פרווה וצווארון תחרה לבן, הדיף ניחוח נפלא. הוו רעד ושאל אותו מה שם גבירתו. אז נפתח פי המעיל הוא סיפר על הטיולים שלהם, על כישוף הרחובות המעריבים, על הקסם שבדירתו ועל חדר המיטות המקסים של הגבירה היפה. אבל את שמה הוא לא ידע. אולי הוא לא רצה לגלות אותו. אבל זה היה חסר חשיבות.

אחרי כשעה קמה הזרה וצעדה לקראת הקולבים. בנגיעה קלה בוו, היא לקחה את המעיל.

"בר מזל!" צעק אחריו הוו, ובתוכו הדהדו המילים: האישה היפה! ולפנות בוקר, כשכיבו את אחרוני האורות בבית הקפה, הוא עדיין חשב עליה והשתוקק בכל מאודו לראות אותה שוב.

למוחרת היא באה שוב. המעיל שוב נתלה על הוו, וכבר בירך אותו לשלום כמו מכר קרוב. הוו מצידו הפציר במעיל בקוצר רוח שיספר לו על גבירתו.

"מה אתה רוצה?" שאל המעיל. "מה אני אמור לספר לך? אני יושב טוב מאוד, ואני מלביש אותה נפלא. בכל בוקר מברישים אותי וטופחים עליי שאהיה יפה. מטפלים בי, ואז אני תלוי בארון גדול בין הדומים לי. דע לך שאני מאורס, ולכן לא חסרים לי עיסוקים משל עצמי!"

"אבל אתה לא יכול לספר לי שום דבר? אתה עוטף אותה. אתה נלחץ אליה, תמיד קרוב כל כך ונהנה מחיבוקיה!"

"בחייך, ידידי," ענה לו המעיל, "אתה מנפח את הסיפור. אני לא יכול לטפח רגשות בגלל זה. אבל תן לי לומר לך דבר אחד (אתה בוודאי עוד צעיר מאוד וללא ספק מאוהב): הקדש את עצמך למחשבות אחרות. זה לטובתך. זה לא משחק בשבילך!"

במילים הללו הוא הלך משם. לצד גבר צעיר עזבה האישה היפה את בית הקפה. בעניין מעורב בכעס ליווה אותה הקולב במבטו. וקמעה־קמעה התעוררה בו הקנאה. בלילה ההוא הוא לא הצליח לישון. הוא חשב על הרחוב, שהוא מעולם עוד לא פסע בו, הוא חשב על ביתה, שהוא בקושי הצליח לדמיין, ועל המילים "חדר מיטות", שהתקשרו במחשבתו אל האהובה ובישרו דבר־מה נפלא. ערגה מילאה אותו, אותו הכבול למקומו, ערגה כלפי כל מה שנמצא מעבר לדלת הגדולה ונראה לו כמו העולם...

הגבירה היפה הופיעה עכשיו מדי יום.

הקולב ידע באיזו שעה היא באה והביט כל אחרי הצוהריים במתח בשעון התלוי מולו. ובכל פעם שהגיעה חווה מדקרות בליבו; כי היא מעולם לא הייתה לבד. גבר צעיר התלווה אליה ושילם עליה. זה כבר לא היה הגבר שעורר לראשונה את הקנאה בקולב. בכל חודש היה אחר.

זה יעבור עם הזמן, חשב הוו. גם דאבת הלב נתנה בו אותותיה. הוא הרגיש עלוב ושברירי.

בינתיים נעשה אביב. קרני שמש רבות כבר מצאו את דרכן לבית הקפה, וליבּוּ והחיו גם את הרגשות בליבו של הקולב. בדבקות שלא ידע מימיו האזין עתה להופעת התזמורת הקטנה והאמין שבכל אנחת כינור הוא שומע את הד תחושותיו. הוא חש שעומד לבוא מקרה יוצא דופן והעביר את מבטו בהתרגשות בין השעון ובין הדלת.

לבסוף היא הופיעה.

גבר שמן, יהיר למראה ולא סימפטי, ליווה אותה ועזר לה באבירות להסיר את המעיל.

ליבו של הקולב עצר מלכת.

המלווה, ללא ספק עובד ציבור בכיר, צעד לקראת הקולבים ותלה שם את המעיל. אחר כך הסיר את האדרת שלו ותלה אותה על הוו השלישי משמאל.

זה היה מעל לכוחו של האומלל. הוא השמיע רק קנאק – ואז היה שבור לשניים. האדרת שכבה על הרצפה, והאדון הלא סימפטי נאלץ להרים אותה. הוא עשה זאת בקללות ותלה את האדרת על הוו השכן. אבל הוו המסכן היה ונותר מת. הם שברו את ליבו.

התזמורת ניגנה בעדנה את Valse lente מתוך "קופליה".

אור הפלאים

האם תרצו לדעת מה קרה ללבלר?

הלבלר היה נמוך וצולע; אבל היה לו פרצוף אצילי צר, והכובסת שלו סיפרה שהוא מחבר שירים. האישה הטובה חסכה את שבט ביקורתה מהשירים ההם ולא קבעה אם טובים הם או רעים; אבל אנחנו, כיוון שהלבלר היה נמוך וצולע אך בעל פרצוף אצילי צר, יכולים ללא חשש לשער שהיו אלה שירים שהיו מוצאים חן בעיני כל אדם.

כיצד בעצם התרחשו הדברים המובאים להלן לא ידוע, כלומר, איננו יודעים אם הייתה בדבר יד הכישוף או יד המקרה, בקיצור: ערב אחד נפל דף נייר של הלבלר אל מתחת לשולחן. כשהתכופף להרים אותו, הוא מצא על הרצפה בדל נר.

"האל יודע," הוא חשב, "איך זה הגיע לכאן. בוודאי הילדים של בעלת הבית שיחקו בחדרי. איך הם לא מתביישים! אבל אולי אזדקק לזה. הרי התאורה יקרה כל כך!" והוא הרים את הבדל והציב אותו על שידת הלילה שלו.

אחרי שאכל הלבלר את ארוחת הערב שלו, שב ועטף את הגבינה והעמיד אותה מול החלון; את הצלחות ערם זו על גבי זו, הניח עליהן את הסכין והמזלג והביא את כל אלה למטבח. אחר כך חזר לחדרו, כיבה את האור, התפשט מבגדיו והתלבש בכתונת הלילה. הוא פתח את החלון לרווחה. הירח לא זרח בלילה ההוא, אך האוויר בחוץ היה קריר ומרענן. שעה ארוכה הוא נשען החוצה, למטה פכפכה המזרקה שבכיכר השוק, ואור מרצד ירד מהטירה. העיר הקטנה שכבה דומם, ורק בחדר האפל חרק לפעמים הארון.

היה מאוחר. מתוך מחשבותיו של הלבלר הקטן הצטמחה לאיטה שורת שיר. שורה נוספת הצטרפה אליה, וחרוז נרקם ביניהן. עכשיו פנה הלבלר לאחור, הלך למיטתו, לקח את קופסת הגפרורים והצית את בדל הנר. הרי אין צורך להדליק את המנורה היום. ואז הוא ראה דמות, והדמות קדה מולו שלוש קידות מזרחיות ושאלה מה משאלתו. הלבלר הקטן התגבר על הפתעתו ושאל מאין בא החיזיון ומה טיבו. הדמות הסבירה לו שהיא שד האור, שמחויב להיכנס לפעולה בכל פעם שמישהו מדליק את הנר.

"ואתה יכול לעשות כל מה שאבקש?" שאל הלבלר באי־שקט.

"כל מה שבגבול כוחותיי."

ליבו של הלבלר החל להלום, והוא השפיל מבט במבוכה אל הרצפה.

"האם תוכל..." פתח שוב, "האם תוכל להביא לכאן את בתו של... כן, להביא לכאן את בת הקיסר?"

הוא לא נענה, כי השד כבר נעלם. הצולע ישב בדממה קדחתנית על שפת מיטתו, ואז התמלא החדרון בזוהר קסום ומולו, על הרצפה, שכבה נערה נפלאה, שקועה בשינה, שערה פזור ולגופה כתונת לילה. כפות רגליה הקטנות היו עירומות והציצו בשובבות מתחת לשולי התחרה.

הלבלר הקטן התכופף וכרע ברך ליד בת הקיסר. בזהירות, כדי לא להעירה, הוא אחז בידה וליטף אותה ברכות. כך עשה שעה ארוכה. לבסוף אזר אומץ, נרכן עוד יותר ונשק לה בכל להט רגשותיו על פיה...

באותו הרגע נתקל מצחו ברצפה, והחדר היה ריק. האהובה נעלמה. הנר ריצד עוד כמה פעמים ואז כבה; הפתיל נפל ממנו וזהר עוד רגע קט – ולבסוף השתררה מסביב אפלה כבדה.

הלבלר האומלל התרומם וחבט במצחו. הוא הבין. הבדל בער עד תום, ואיתו אזל הכוח שחולל את הפלא. הוא חבט במצחו שוב ושוב וקילל את השיכרון הארור שאחז בו בזרועות הנסיכה עד ששכח לכבות את הנר ולשמר כך את כוח משאלתו.

בלב מלא ייסורים קשים מנשוא הוא נשכב במיטה, ושם ראה אותו השחר העולה, חסר דמעות. הוא כתב את קינתו, וזה בוודאי היה הביטוי העמוק ביותר לכאבו...

מייסורי אהבה...

ברחוב אחד עמד פעם בית שהיה – נציין זאת דרך אגב – צבוע בירוק. בקומת הקרקע של הבית ההוא הייתה חנות. החנות הייתה יפה, כי רצפתה וקירותיה כוסו באריחים כדי לשוות לכול רושם נקי. אל הרחוב השקיפה החנות מבעד למונוקל גדול שהוא חלון הראווה, ובכל פעם שקרון 91 הגדול של החשמלית גלש מנגד, הוא הציץ אל החנות והנהן אליה.

אך בתוך החנות היו שולחנות, ומשטחיהם היו לוחות עץ שנצבעו באופן כזה שאפשר היה לחשוב אותם לשיש. אך עליהם עמדו קערות וצלחות, ובהן התעגלו הנקניקים והנקניקיות היפים ביותר והתגאו בכך שהם יושבים תחת פעמוני זכוכית.

"ראו איך מגוננים עלינו!" אולם הצלחות קרקשו ואמרו שזה בגללן.

"שיתרברבו!" אמרו הנקניקים. "הרי אנחנו רכים יותר. אנחנו משובחים ויש לנו שם ומחיר!"

ואז הם שכבו בשתיקה וחיככו קלות את גבם זה בזה. מולם עמדו אנשים. לפעמים רבים ולפעמים מעטים. בערבים גדל מספרם. הם חפצו לקנות ארוחת ערב, והנקניקים נפרדו זה מזה כדי ללכת אל האנשים.

ביניהם היה נקניק כבד בכמהין, נקניק מאחת המשפחות הטובות ביותר, רך כנסיך ועשיר כנסיכה. משרתת לבושה בסינר ורוד ומעוטרת במצנפת לבנה התאהבה בו, כך נראה.

"תראו איך היא מסתכלת עליי!" לחש נסיך הנקניקים. עכשיו היא הניעה את פיה, הצביעה עליו, והוא הרגיש איך אוחזים בו ומרימים אותו אל־על.

"בהצלחה!" קראו אליו שכניו, שפעמון הזכוכית שוב נחת עליהם; אבל בתוכו נאנח משהו שאין לתארו.

המשרתת קנתה אותו. בזהירות, שלא יצטנן, עטפו אותו בכסות נייר. הנייר רשרש והעניק לו את הכבוד שכל בגד משובח מעיר בנו או כמו משרה עלינו. עכשיו הונח בסלסלה. היא נשאה אותו הביתה.

נסיך הנקניק שמח מאוד. הוא חשב רק על אדוניתו החדשה. בזהירות הוא התמתח קמעה והציץ בקצהו החוצה מהנייר. מה שהוא ראה היה צידה התחתון של זרוע פשוטה; אבל די היה בכך להצית בו את אושר גן עדן, ולכן הוא התעמק כל הדרך באותה זרוע, ולא שמע את הדברים שהחליפו סביבו פריטים אחרים שנקנו.

"הה!" הוא חשב, "איזה אושר נפלא ודאי להיאכל בידה, כדי להתאחד איתה!" ואז הוא התמסר לחלומותיו, שבהם היה התפקיד ראשי לצבע הוורוד ולקיבה רכה.

העלמה מצידה לא חשבה על נקניק הכמהין. גוש גבינת הלימבורגר שנח גם הוא בסלסלה הוא המעדן שקסם לעיניה. מה טוב יותר מגבינה כזאת, שנאכלת לצד פרוסת לחם בחמאה ולגימת בירה כהה? אולי רק דג מלוח ותפוחי אדמה! באיזו שמחה הוא היה מתחלף עם הבריות הפשוטות ההן, לו ידע מה הגורל שמצפה לו.

כי שִמעו מה קרה לנסיך הנקניקים.

זה היה בַּבית. הסלסלה עמדה על שולחן במרכז מטבח בהיר, בוודאי נקי. הכול הופשטו מבגדי הנייר שלהם, ואז הונחו המנות על צלחות. גיבור סיפורנו מצא את עצמו שוב בקרב כמה מכרים, אבל מרוב שהיה שקוע בתחושותיו לא יכול לבוא איתם בשיחה. הוא ציפה, במתח בוודאי, אך בשלווה, לרגע הגדול. והרגע בא. המשרתת הופיעה ואחזה בצלחת. אבל עכשיו קרה מה שמעולם לא היה אמור להיות.

הצלחת נסעה לחדר האוכל, ששם ישב האדון הצעיר לארוחת הערב שלו. המשרתת הניחה את הצלחת מולו, ואז הוא צבט אותה בזרוע התחתונה שתוארה לעיל. הנסיך שבין הנקניקים הרגיש דקירה בליבו. דקירה מדומה, אמנם, אך למרות הכול דקירה. וזה עוד לא היה הכול; כי עכשיו לקח האדון הצעיר סכין ומזלג.

"זהירות!" אמר הסכין.

"אני דוקר!" אמר המזלג.

ואז דקר המזלג, והוא באמת דקר אותו בליבו. אבל הסכין ביתר אותו לחתיכות, והאדון הצעיר – כן, האדון הצעיר, הוא אכל אותו. הוא עשה זאת בפשטות גמורה.

נקניק הכבד האומלל!

מה שהתערבב בתוכו, זעם, כאב, ייאוש – אין לתאר. אבל דבר לא עזר לו, לפחות לא הרבה. הוא התנקם עד כמה שיכול במצבו חסר האונים.

הלילה חלף.

למוחרת בבוקר נכנס האדון הצעיר למטבח ושאל שם את המשרתת:

"איזה מין נקניקים נתת לי אתמול, אמה! הרגשתי נורא הלילה!"

אהבה ומוות

ברחוב לסינג 23 גמרו לבנות בניין חדש. צבּעים, שרברבים ומדביקי טפטים כבר עזבו את הבית, והקומות עמדו ריקות ולא ידעו מה יקרה להן כעת.

ובבוקר אחד באה עגלת ההובלה. הסוסים הזיעו וסיננו קללות, אבל העגלה בירכה את הבית לשלום ונעצרה. אחר כך התחילה להתרוקן, וכל תכולתה נלקחה לדירה בעלת שלושה חדרים בקומה השנייה. אחרי זמן־מה חזר המאורע הזה על עצמו כמה פעמים ובזה, כפי שנוהגים לומר, הכול הושכר.

גברת גְשְנַסהוּבֶּר השמנה, אלמנתו של מעשן הבשרים, עלתה וירדה במדרגות יום־יום עכשיו, וליטפה בסיפוק את סנטרה הכפול. שכן לה היה הבית שייך. המפתחות שנשאה איתה התנהגו בחוצפה תובענית, עקביה נקשו ביהירות ורק סיכות השיער שלה נמלטו ממנה. אך אשר לדיירים, היו בהם אחדים שמילאו עד תום את דירתם, והיו כאלה שהדירה עצמה לא הייתה מרוצה מהם. אבל כמו שקורה: אנשים מתרגלים זה לזה, וכך בדיוק קורה לאנשים הנשואים!

סיפורי נאלץ להסתפק בדירה אחת, כמובן. הייתה זו הדירה שפונים אליה ימינה כשעולים במדרגות. כאן התגוררה אישה בשם העלמה שְטְרֵקֵר, בקומה השנייה, כפי ששכחתי לציין. היא הייתה רווקה, אך כבר מאורסת לגבר שהרבה לבקר אותה, באור יום, כראוי, והיא ציפתה לו בנוכחות אישה מבוגרת. גם זה יאה ויאות. האישה המבוגרת פרשה אז על פי רוב לחדר הסמוך, ושם הקירות והרהיטים דרשו בשלומה בנימוס.

אך פרט לכך הייתה העלמה היפה לבדה לגמרי. ובמקרה הזה אהבה העלמה שטרקר לנדוד בשלושת חדריה: החדר הפרטי שבו ישנה, זה שבו קיבלה אורחים וזה שבו אכלה כשהייתה עסוקה בעבודותיה. היא לא בישלה בעצמה אלא הלכה בוקר, צוהריים וערב למשפחת האישה המבוגרת שנזכרה לעיל, זו המיודדת כל כך עם הרהיטים. שם היא קיבלה את מה שנחוץ לגוף, משקה ומזון. כיוון שכך לא הזדקקה למטבח, אבל חדר רחצה לא היה בדירה, והמטבח יכול היה לשמוח בהסבה המקצועית שעשה.

החיים היו נוחים מאוד כך. מטבע הדברים אין צורך לציין שהדירה הלכה והתאהבה בעלמה היפה. עם זאת, בחלוף זמן־מה החלו להתגלע סימנים חשודים לקנאה. הטיח נפל מהתקרה, הנברשת קרקשה בזעם והרהיטים מלאי התרעומת חרקו בלילות והעירו אותה מחלומות נעימים. אין לדעת אם העלמה הייתה מעוניינת בקשר נישואים עם הדירה. כך או כך, היא לא חשבה לבטל את האירוסים למענה.

נהפוך הוא.

יום אחד – השמש זרחה אז מבעד לעיני חדר השינה – התקשטה העלמה היפה בקפידה יתרה. אמנם לא הוגן יהיה לטעון שבזמנים אחרים היא הייתה מרושלת, אבל היום באמת היה משהו מיוחד. לבסוף הגיעה גם כרכרה משוחה בלכה שחורה, וממנה יצא אדון זהה לה, ומבעד לחרכים בהמון שמנה אלפי ראשים רבים (דיירי הבית הזה והבתים השכנים) מיהר לתוך הבית, כדי לקחת אותה ככלתו לטקס החתונה.

הדירה המסכנה! כדי להגדיש את סאת אומללותה עבר החתן השנוא עליה כל כך, הה, עבר גם הוא לתוכה. על סף עילפון היא ניסתה לשלוט בעצמה אך לשווא. ואז נתקפה עווית בכי נוראה. הדמעות ששום מטפחת לא עצרה זלגו במורד הקירות. כך התמלאה הדירה רטיבות, עובש הצטבר והשהות נעשתה בלתי נסבלת.

גברת גשנסהובר הוזעקה.

היא לא ידעה מה עליה לעשות, לפכור ידיים או ללפות בהן את ראשה. לכן עמדה בייאוש נבוך מול מבטי הבוז של כל הרהיטים שבחדר. ואז היא הבטיחה כל הבטחה אפשרית, אך לשווא. הזוג הצעיר עזב את הדירה, וזה רק החריף את כאבה של הדירה, ועוויתות הבכי לא הרפו.

דיירים חדשים לא נמצאו, כמובן. עכבר הסתובב עכשיו בחדרים, שהיו בעיניו כהיכלות ארמון. בלילות הוא קפץ אל האישה שהתגוררה באותה קומה, לקח לעצמו מעט מצרכים ואכל אותם בנחת בשעות היום. בפינת אחד החדרים הוא פגש פשפש שהחמיץ את מעבר הדירה כי ישן, ורקם איתו ידידות אמיצה. הם הרבו לארח, וכך חיו השניים בנועם ובשלווה. אבל אנשים לא עברו יותר לדירה; כי אם היא לא מתה, היא בוכה עד עצם היום הזה.

טיול לילי

(היה לילה). תם החורף, העצים עדיין לא צימחו עלים, ורוח קרה גלשה באתרי הבנייה העירומים.

במקום שבו העיר מתחילה, כמעט בשדות שבחוץ, עמדו שלושה בתים. הדבר הראשון שנראה מהם היה גבם העלוב והעגום למראה. כבסים צבעוניים היו תלויים לפני חלונות, שלהם המבט העכור הייחודי לבתי שיכון.

שלושת הבתים, ידידים ותיקים, היו שפופים. הם קפאו מקור וחשבו על כל העליבות שבתוכם. הם ידעו שבמרכז העיר יש חברים שמצבם מאושר יותר. שם יש אפילו בתים ענוגים ועדינים שנקראים וילות. אמרו שהם מתקשטים בגינות, משוחחים עם עצים וצופנים בחובם פאר יוצא דופן.

"הכול ישֵן!" אמר הבית האחד. "יודעים מה? אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים ולחצות את העיר!" אז הושיטו שלושתם ידיים זה לזה וצעדו בעיר. פה ושם השתהו, הביטו בבניין ישֵן והעירו את הערותיהם לגביו. או שגילו במרחק וילה קטנה החוזרת הביתה מהבר.

המחזה העביר בהם צמרמורת קלה. הם נעצרו במקום, ואחד מהם לחש:

"כמה מאושרים הם רשאים להיות!"

בקומה החמישית, ילד קטן לא הצליח לישון. הוא הזדחל החוצה מהמיטה, ניגש אל החלון והצמיד את ראשו לזגוגית. אז נרתע לאחור וקרא בפחד לאימו. זו לא הייתה הסביבה שהיה מורגל לראות. אבל אימו האמינה שהוא חולם...

שלושת הבתים חזרו הביתה בשתיקה. מעט לפני מקומם דרך אחד מהם בלי משים על קליפת תפוז שהשליך שם מישהו, האל יודע מי. הוא החליק, השתטח והתפרק. הילד הקטן, אימו ועוד הרבה־הרבה אנשים מתו.

אבל שני הבתים הנותרים עמדו מנגד והנהנו בראשיהם בעגמומיות, כאילו ידעו כמה מבורך יכול סוף להיות.

חזרה לכניסה