Herbert Großberger: Die Pantöffelchen: Kleine Geschichten (Heidelberg: Saturn-Verlag, 1912)
נעלי הבית (1912)
צבי גולן (הרברט גרוסברגר)
מגרמנית: ארז וולק
הוצאה לאור: Snark.co.il
נעלי הבית
היה לי פעם זוג נעלי בית.
הן היו רק שלי, ואני נעלתי אותן כשהייתי צעיר יותר וכשתבנית רגליי הייתה קטנה יותר... הן היו עשויות מעור מרוקו משובח ובעלות בטנת משי. נהניתי להביט בהן ולכן כשנעשו קטנות למידתי לא זרקתי אותן, אלא הנחתי אותן על כר במרכז חדרי, כדי שתמיד אוכל ללטף אותן במבטי.
כי הן היו נעלי בית תמות.
פעם אחת ביקרה אותי ידידה. היא ראתה אותן ופרצה בצחוק, כי חשבה שהיא מזהה בהן זיכרון אהוב. הסברתי לה איזו משמעות יש בעיניי לנעלי הבית ההן ולא יכולתי לסרב כשהיא רצתה למדוד אותן. וראו, הן התאימו לה כאילו נתפרו לפי מידה.
עכשיו היא רצתה שיהיו שלה, כמובן.
גם לזה לא הצלחתי לסרב, אבל כיוון שהענקתי לה את רכושי האהוב, נשאתי אותן אליה ברחובות על גבי אותה כרית. אבל בבית התבוננתי בתוגה בכפות רגלי החשופות...
אבל נעלי הבית אהבו אותי וחזרו אליי. וכך זה היה:
יום אחד, כשתפסתי את הידידה האמורה במעשה בגידה, ראיתי מייד שהיא נועלת את נעלי הבית שלי. לא יכולתי לעצור את עצמי, והטחתי בה במלוא המרירות שהיא מדיחה את נעלי הבית שלי ומקלקלת אותן. ואז היא קראה לי טיפש והשליכה אותן לרגליי. הרמתי בשתיקה את נעלי הבית למודות ההתעללות, אימצתי אותן אל חזי ויותר לא הבטתי בבחורה המחפירה. כך עזבתי את חדרה, את דירתה ואת ביתה.
ברחוב, משרת רך ידיים במדים לבנים נשא את נעלי הבית לפניי, ואני צעדתי אחריו בהדרת כבוד, וחגגנו את שיבתו הנהדרת של המופלא...
עלמת הטלפון
כשהייתי עדיין ילד שמעתי רבות איך אבא שלי צועק על מישהו בתוך הטלפון. הוא סיפר לי ששם בפנים נמצאת עלמת הטלפון, ושהיא גרמה לו הרבה צרות. אז החלטתי בלב הנער האמיץ שלי לנקום את נקמתו. פעם אחת לא היה אף אחד בחדר. הבאתי כיסא, הצבתי אותו מול הטלפון, שמתי שתי כריות על המושב וטיפסתי. ואז הזדחלתי לתוך הטלפון.
בפנים הייתה אישה. אילו נדרשתי לתאר אותה הייתי אומר שהיא כבר לא נראתה צעירה, אבל גם לא מבוגרת. קדתי קידה ושאלתי אם היא אותה עלמה שאבא שלי תמיד נאלץ לקלל. היא הביטה בי מזווית העין ורק צחקה. זה הרגיז אותי. אבל המשכתי לשאול.
"את תמיד יושבת פה?"
הפעם היא ענתה "ברור!", כי האמינה שארחם עליה מעט.
"אז את בוודאי שומעת כל מה שאנשים אחרים אומרים?"
"הכול!" ענתה היא בניצחון.
זה מילא אותי זעם. בלי מילים זחלתי שוב החוצה והבאתי מאימא סיכת כובע ארוכה. דקרתי בעזרתה את האפרכסת שוב ושוב בכוח. ואז נתקפתי פחד והסתלקתי משם.
תמונה
התוודעתי לאחרונה בקפה בריסטול לגברת צעירה, צנומה ובלונדינית. אולי יהיה מעניין לדעת שהיא לבשה שמלה וז׳קט אנגליים בדוגמת נקודות, וחבשה כובע קטיפה מקושט באנפות. כיוון שהיא מצאה חן בעיניי, עשיתי אותה קטנטנה ונעלתי אותה בתוך העט הנובע הריק שלי. כי רציתי לקחת אותה הביתה ולהראות אותה לאימא שלי.
למרבה הצער, כשהוצאתי את העט בבית גיליתי שהיא נחנקה. חילצתי את המסכנה בזהירות אך כל ניסיונות ההחייאה כשלו.
לקחתי קופסת גפרורים וציפיתי אותה ברדיד זהב. בפנים פרשתי פיסת בד בטיסט שקרעתי ממטפחת הכיס שלי, ועל הבד השכבתי אותה.
היא נקברה בעציץ. הצמח בדיוק לבלב והדיף ריח, וזה השרה הרבה אווירה.
כל חבריי שלחו זֵרים ובאו להלוויה. שום עין לא נותרה יבשה...
כעבור כמה ימים עצרו אותי.
הדאייה
כשאני הולך ליער – ואני אוהב ללכת ליער – אני נוהג לטפס על עץ ולהתיישב לי על עלה. אני אוהב את זה מאוד. אין ישיבה טובה יותר, אי אפשר לחלום חלומות יפים יותר מאשר כשאתה נמצא בלב אינסוף ירוק, נע ונד קלות ברוח ורואה מעליך כמה כתמים תכולים. בקיץ אני לא מכיר דבר יפה מזה. בסתיו הדבר אינו חף מסכנות. את זה נאלצתי לחוות באוקטובר האחרון.
שילבתי זרועות תחת ראשי, שכבתי על עץ אשור שעדיין היה ירוק למדי ומצמצתי, ומסביבי נשרה עלווה חומה. פתאום שמעתי לחרדתי נקישה רכה.
"אני נופל," הייתה מחשבתי היחידה.
בדאייה רכה בספירלות ארוכות התקרבנו אל הקרקע, וזה היה בעיניי נפלא. החלטתי שמייד אחרי הנחיתה אטפס שוב על העץ ואחזור על הטיסה. מעט מעל לפני הקרקע הצצתי מעבר לשולי העלה והבחנתי במספר עצום של נמלים יושבות על טריבונות ומביטות אליי. וכשהתקרבתי אליהן שמעתי מחיאות כפיים רועמות. עכשיו הסתובבתי לאחור. מעליי נדו עוד שני עלים; על אחד מאלה ישבה חיפושית. אז התברר לי שנקלעתי למטס ראווה.
נחַתי בלולאה אלגנטית. נסיך, קצין בדימוס, ראש עיר וגדוד כתבים צבאו עליי ובירכו אותי. הקהל המה מתשואות...
מאז לא הצלחתי להחליט שוב לעוף.
בדידות קבר
הניחו אותי בקבר עם דולי פֶנסטֶרגלאס. אמנם רק זמן קצר, אבל בכל זאת. וכך זה קרה.
ארון הקבורה שלי הורד אל הקבר אך עוד לא כוסה. כלומר, הכניסה עדיין הייתה פתוחה לגורמים לא מורשים. אני שכבתי שם דומם, ראשי מחורר, וכעסתי על רוע ליבם של בני האדם, שברגע שהם נפטרים ממישהו הם משאירים אותו לבד בלי כל רחמים.
פתאום שמעתי מעליי חבטה קטנה קצרה ומשהו קרס ונפל עליי. נבהלתי מאוד עד שהבנתי שדולי היא המכבדת אותי בביקור. בהתחלה גערתי בה בהומור שהיא מתפרצת בגסות כזאת, אבל אחר כך צחקנו שנינו, כי היינו מאושרים מאוד. לא היה סוף לליטופים השואלים, ויותר מכול נהניתי לנשוף בחריר הנוטף אדום שנמצא באותו צד של המצח כמו אצלי. והיה יפה מאוד להיות כך בשניים. ואז ראיתי משהו משונה. ראש הזדקר למעלה, הביט בנו, ואז שוב נעלם בצעקה.
רציתי לסגור את הדלת מעלינו, אבל נשמעו כבר צעדים, אנשים באו, באו אלינו, בצעקות וברעש, ואז הם קרעו ממני את דולי, והוציאו אותה וגררו אותה משם והכול השתתק. ואותי שוב השאירו מוטל.
לבד לגמרי...
טיטאניק
"אנחנו שוקעים," אמר האדון השמן שלידי וחיטט באפו. אז התחילה התזמורת הקלה לנגן יצירה יפהפייה. כשנגמרה המנגינה ניגשתי ושאלתי את הכנר הראשון מה שם היצירה.
"קרוב יותר אליך, אלוהיי," הוא אמר.
ואז חשבתי: אני צריך לזכור את זה. מחר בבוקר אגש לחנות המוזיקה ואקנה את התווים. שאקח עיבוד פשוט לפסנתר? או עם כינורות? אולי אפשר להשיג תווים להרמוניום. אני אוהב כל כך לנגן בהרמוניום.
אקנה את היצירה להרמוניום, החלטתי.
"אנחנו אבודים," אמר אז האדון השמן ושלף את המטפחת...
הכובע הגדול
אני אף פעם לא מסוגל לעבור מול האחים טירבליק, כי תמיד אני מוכרח להיעצר ולהביט בכובע הגדול.
זה כובע מפואר. צבעו שחור כמו ביטוי של התעלות נפש פיוטית, והנוצה הנמסה היא בעלת לובן שלא יתואר באותה מידה.
הכובע יקר מאוד.
אבל בבוא היום אכנס לחנות, ראשית בהיסוס, ואז אקנה את הכובע. כשאעמוד מול המראה ואמדוד אותו, המוכרת תנעץ בי מבט ומכל פינות החנות יבהו אנשים מוכי תימהון.
וכשאצא החוצה יתחילו הצחקוקים.
אבל בתוך רבע שעה אהיה בבית, והמשרת הנאה בחצאית הארוכה יביא לי את הכובע בקרטון ענק. אז אטייל בחדר המראות שלי, אניח לנוצה להתנפנף ואהיה מאושר.
מקום עצירה
באחד מטיוליי ביער עברתי ליד קונכיית חילזון שצדה את עיני בזכות מיקומה היוצא מגדר הרגיל ביופיו. פניתי אל בעלת הקונכייה ושאלתי אם אפשר שתוכל לתת לי חדר מרוהט. נעניתי שהדבר אפשרי, ועד מהרה מצאתי את עצמי בעליו של חדרון קטן ושובה לב. במחיר הסביר נכלל גם הקפה.
ביום ראשון שאחרי זה לא הלכתי עם אווה לאולם הריקודים אלא הובלתי אותה אל היער והראיתי לה את הקונכייה. היא הוקסמה וחשבה שהחדר "יפה להחריד". ואז עלה בדעתי ששכחתי לקנות מאפים לתה שרצינו לשתות פה. על כן ביקשתי מאווה להמתין לי מעט, נתתי בידה ספר־שבתאי קטן, התיישבתי על האופניים שלי ומיהרתי אל העיר. בתוך עשר דקות כבר חזרתי וחיפשתי את הדירה שלי, מאחורי שלט הדרכים, בעץ השביעי ימינה. חיפשתי, אך לשווא.
במרחק צעדו גבר ואישה כבדי גוף, יד ביד. עקבתי אחריהם מעט. ואז מצאתי על הקרקע רסיסי קונכייה רמוסה: זו הייתה אותה הקונכייה. כמה קרעים מבגדיה של אווה התערבבו בריר החילזון המעוך...
אז איבדתי את הכרתי ונסוגותי שבעה ימים ושבעה לילות לתוך השן הריקה שלי כדי לבכות.
זיכרונות
כשאריקה דהרה לקראת מותה, ביקרתי אותה הרבה. היא לבשה כתונת לילה לבנה ארוכה, נסיכותית, בעלת שרוולים חתוכים ועיטורי תחרה. והיא נראתה רזה וחיוורת מאוד.
כיוון שבדיוק אז יצאה בהוצאת מילר המהדורה החדשה של זיכרונותיו של קזנובה, הבאתי את הכרכים בתיבה קטנה לתוך ביתה ועתה קראתי לה מהם בסדירות.
ברגע מסוים הנחתי את הספר מידי ושנינו הבטנו עמוקות וארוכות זה בעיני זה. ראיתי שיש לה עיניים יפות ועצובות.
ורכנתי מעליה. שפתיי נגעו בשפתיה, שכלל לא היו לחות אלא יבשות ביותר. לחייה היו קודחות למגע. מובן שנשיקתי, שהתארכה כשבע עשרה פעימות לב, רִעננה אותה.
המשכתי ולקחתי את ידיה הרועדות והתייפחתי על האצבעות הדקות, וזה מצא חן בעיניה. אחר כך, בעוד האצבעות העדיין לחות אחוזות בידי, המשכתי לקרוא, והיא האזינה בעיניים עצומות. מפעם לפעם נאנחה. כך קראתי בשמונה ימים את הכרך הראשון, ואז את השני, ואת השלישי.
בשבוע הרביעי קראתי את הכרך הרביעי ומצבה השתפר. הנזירה מ״מ בשאמבריי עודדה אותה.
אך את הכרך החמישי התאפשר לי לקרוא רק במקוטע. קראתי כל הלילה. אל השישי כבר לא התקדמתי.
תמיד הצטערתי שהזיכרונות נותרו ועודם לא גמורים...
בית ההבראה
פעם בניתי בית הבראה.
על קופסת קרטון ציירתי חלונות ודלתות, דלתות זכוכית וגזוזטרות, זגוגיות ווילונות. את המבנה הזה הצבתי בעציץ, בצל ענף גרניום. זה היה הפארק.
לייפוי שיקעתי באדמה קערית פח, מילאתי אותה במים וכך יצרתי אגם. סביב לו טחב ירוק, ומעל לעלים – כְּחול השמיים האמיתיים...
עכשיו הבאתי מטופלים. התחלתי בזבובים, והסרתי בניתוח את רגליהם כדי שלא יזחלו משם. ואז, כשהם התחילו להראות כוונה להימלט בדרך האוויר, כרתי גם את כנפיהם. אבל למרות זאת, החולים האומללים הוצאו יום־יום לאוויר הצח. על עגלה קטנה, משוכה בידי צמד חיילי עופרת, הם נסעו לטייל בפארק. מזון ניתן להם בשפע, וכך באמת היה להם מה שמכנים החיים היפים.
איש לא הוקיע אותי על כך.
מה רבים האנשים שמאפשרים לאחרים לקצץ את כנפיהם בתמורה לפת לחם, והיו נותנים הכול למען חיים של הנאה!