מבוא הולדת הביבליוקלפטומניה אופיה המוסרי של גניבת ספרים סיבות ותואנות ביבליומניה וביבליוקלפטומניה סיכום ביבליוגרפיה Snark.co.il
"לא תגנוב", דוגמה למנהג הרווח של סימון ספרים בתווי ספר (Goodman, 1971 p. 17)

מבוא
     גניבת ספרים נמצאת סביבנו בכל, ואין כמעט אדם שלא שאל ספר ובושש להחזירו. "האמת היא," כתב אלבר קים, "שהשואלים היו בכל עת וכל מקום, יותר מהחולדות, העכברים או העשים, יותר מהמים ומהאש, אימת הביבליופילים" (Cim, 1903 p. 3 cited in Thompson, 1947 p. 44). גנבי ספרים שיטתיים אולם, מהווים קבוצה מוגדרת שניתן לדון בה בנפרד וסקירה זו מתמקדת באלו שמניעם הוא הביבליומניה, התאווה לספרים.
     מקורות נדירים רבים העוסקים בביבליומניה מוצעים במלואם ברשת, בתעתיק או בפקסימיליה, על ידי גנזך האינטרנט, פרויקט גוטנברג, גאליקה, פרסאוס ואתרי האוניברסיטאות. מתקבל הרושם שמגפה זו לא שכחה עם המעבר לטקסט האלקטרוני, בו לספרים אין מידה, משקל או "כריכת עור מרוקו ארגמנית עם גימור בדוגמת גְרוֹלְיֶר" (Field, 1896 p. 140). בכל המקרים העדפתי את מראי המקום המקוונים על העותק המודפס בשל נגישותם לקורא, והשתדלתי לצרף לפקסימיליות קישור לגרסת טקסט.
     מקור מרכזי אחר לספרים בתחום הוא אוסף הורודיש באוניברסיטת תל-אביב. אברהם הורודיש, שהיה מוציא לאור בגרמניה ואחרי עלית הנאצים בעליה של חנות ספרים משומשים באמסטרדם, אגר כשמונת אלפים כרכים על תולדות הספר שרבים מהם, כנהוג אצל אספני הספרים, לא נקראו מעולם: בכמה מחוברים עוד הדפים הסמוכים בשוליהם, כפי שקופלו הגליונות המודפסים לפני הכריכה, בלא שיפריד איש את העלים כדי לקרוא את תוכנם. כדבריו של גנב הספרים רוברט הוקר בספרו של רוזנבך: "ספרים נדירים נועדו שנטפחם בשים לב בימי חיינו ונעבירם לאלו שיוקירום לאחר מותנו. רק מורים, סטודנטים, למדנים ושאר טיפוסים ממין זה קוראים ספרים" (Rosenbach, 1917 p. 106). אחד מספרים אלו, שדפיהם בתולים, הוא אוסף מגרסאות סיפורו של דון וינסנט, הביבליומן הרוצח, שאף הוא לא נראה מעולם קורא ספר מאוספו היקר (Miquel y Planas, 1928).
     הבט מענין נוסף של הנושא היה הופעת מקורות בדויים מאת מחברים שונים כאילו היו אמיתיים, בספרים ובאתרי אינטרנט. כך למשל, מצוטטת קללת גנבי הספרים מתוך "אלמנך הספרן הזקן" של פירסון כדוגמה של ממש על-ידי ניקולס בסביינס (Basbanes, 1995 p. 35) ואחרים, ואפילו חיבורו הדמיוני של אריסטו מאת אנדרו לאנג מצוטט כיצירה של הפילוסוף הגדול בכמה מקומות, כמו בכתבתו של אוון בות' ב-Booth, 2002) BBC).

את תו הספר המחורז של מלקולם מ. פרגוסון, מוכר ספרים בדימוס, צייר עבורו אסיר מלחמה גרמני בצרפת משך מלחמת העולם השניה ומכאן בודאי מגן הדוד על הפגיון האכזרי למראה. השיר מפציר בקורא לא להכנע לפיתוי הגניבה. תמיד, אומר הוא, אפשר לשאול את הספר ולשכוח להחזירו (Jaffe, 2006)

הולדת הביבליוקלפטומניה
     עם המצאת הכתב נולדה ודאי גם גניבת הספרים. בספרית אַשׁוּרְבַּנִיפַּל בנִינְוֶה, מן המאה השביעית לפנה"ס, נמצאו קללות דוגמת "הלוקח [לוח זה] לו יקח שַׁמַש את עיניו" (Casson, 2001 pp. 13-14). בשנת 46 לפנה"ס כתב קיקרו לסוּלְפִּיקְיוּס, מפקד הכח הצבאי באִילִרִיקוּם: "ושוב אבקש ממך, במלוא החומרה, בשם ידידותנו ומסירותך המתמדת לשירותי, להקדיש מאמצים אף לענין הבא: דְיוֹנִיסְיוּס, עבד מעבדי שטיפל בספריתי ושווה כסף רב, גנב מספר גדול של ספרים ובחשבו שלא ינצל מעונש, נמלט. הוא במחוז שלך: ידידי מָרְקוּס בּוֹלָנוּס ורבים אחרים ראו אותו בנָרוּנָה, אך האמינו לטענתו שהענקתי לו את חרותו" (Cicero, 1899: Epistularum ad Familiares, liber XIII epistulae LXXVII).
     גניבת ספרים לא יוחדה לפאגנים בלבד. בין ה-Apophthegmata Patrum, מעשי הנזירים הנוצרים הראשונים שהתבודדו במאה הרביעית במדבריות סיני, מתואר סיפורו של האב אָנָסְטָסְיוּס שהציל את נשמתו של אח תועה אשר גנב מתאו כתב יד יקר של הברית הישנה והחדשה, וביקש למכרו בעיר הסמוכה. אנסטסיוס חש בדבר אך לא עשה מאום כדי שלא יוסיף האיש את חטא השקר על פשע הגניבה, וכשבא הקונה המיועד לשאול בעצתו על המחיר הנדרש לא אמר אלא שהביבליה שווה את התמורה. כאשר נודע הדבר לגנב נתקף חרטה ומיהר אל אנסטסיוס להשיב את כתב היד, וכאשר אמר האב שהוא מעניק לו את הספר מתנה, התחנן ובכה עד שנאות שישיב את הגזלה. אחרי כן נותר אצל אנסטסיוס וחלק עמו את תאו, עד שהאב הקדוש השיב את נשמתו לבוראו (Hannay, 1904 ch. IV part VIII: Verba Seniorum, Rufinus 30).
     קללות נגד גנבי ספרים רווחו מאוד גם בספריות ימי הבינים. באורח מוזר המפורסמת בין אלו, שנמצאה כביכול במנזר סן-פדרו בברצלונה, היא בדותא מתוך "אלמנך הספרן הזקן" שזייף אדמונד לסטר פירסון: "כל הגונב ספר מספריה זו, לו יהפוך לצפע בידו וישכהו. לו יבש גופו ויכמשו כל איבריו. לו ימק בכאב, יקרא בקול לרחמים ולא יהה סוף לסבלו עד יום מותו. לו יכרסמו תולעי ספרים במעיו כאות לתולעת שאינה מתה וכשיבוא בסוף אל עונשו האחרון, לו יאכלו אותו להבות הגיהנום לנצח נצחים" (Pearson, 1909 entry of Apr. 1774). למרות היותה בדיה, הוכחה קללה זו כיעילה למניעת והשבת גניבות כאשר נתלתה בחנות ספרי דת בלונדון, בקיץ 1997 (Pendleburys Bookshop, 2007).
     אולי הסמכות הגבוהה ביותר שנדרשה לענין גניבות הספרים הוא האפיפיור בנדיקטוס הארבעה-עשר, שהוציא ב-1752 בולה המנדה את כל הגונב ספרים מן הספריה שהקימו האחים הבישופים זָלוּצקי (Załuski) בורשה (Edwards, 1859 vol. 2 p. 542 note 2). אין פירוש הדבר שהכס הקדוש נקי מן המידה המגונה: טָלֶמוּ מֶרוּאָה מתאר מעשה שהיה כאשר ג'וּבָאנִי פָּמְפִילִי, לעתיד האפיפיור אִינוֹצֶנְטִיוּס העשירי, ביקר עם שאר פמליתו של החשמן בָּרְבֶּרין אצל הצייר דניאל דוּמוֹנְטְיֶה (Dumonstier) בפאריס. במהלך הביקור, הבחין פמפילי על השולחן בכרך של "L'Histoire du Concile de Trente" במהדורת לונדון היפה. "באמת נאה לאדם כזה שיחזיק ספר כה נדיר!" אמר פמפילי לנפשו, ותחב את הספר תחת גלימתו. לרוע המזל הבחין הצייר במעשיו והשליכו החוצה, באמרו לקרדינל שחרפה היא שיש גנבים בחברתו (Tallemant des Réaux, 1834 vol. 3 p. 102). לפי גרסתו של אָמֶלוּ דֶה לה הוּסי, היה זה הקרדינל עצמו שסגר את הדלת ואמר לצייר לבדוק אם חסר ספר מספריו, ועלבון זה הוא הסיבה לרדיפה שרדף פמפילי, משנהיה לאפיפיור, את משפחתו של ברברין ולשנאה שהפגין כלפי מלכות צרפת. "הנה כך," כותב אמלו, "דברים פעוטים גוררים תכופות מאורעות גדולים" (Amelot de La Houssaye, 1731 vol. 1 pp. 364-366). לדברי טלמו, סיפר דומונטיה עצמו כי גנב ספר שחיפש זמן רב מרוכל בפּוֹן נֶף. "ואולם," הוא מוסיף, "יש רבים הסוברים כי גנב ספרים אינו גנב, אם לא מכר אותם אחר-כך" (p. 99).

קברניט ספינת השוטים, אספן הספרים שאינו קורא, אוחז במברשת הנוצות בה הוא מאבק את ספריו. איורו של אלברכט דירר (Dürer) לספרו של סבסטיאן ברנט מ-1494 (Brant, 1874). במאה השניה השווה לוּקיַנוֹס מסַּמוֹסַטָה אדם כזה לעיוור המחזיק פילגש יפהפיה (Lucian, 1905 par. 2)

אופיה המוסרי של גניבת ספרים
     המובאה למעלה מטעימה פן נוסף של גניבת הספרים והוא ההבט המוסרי. בחיבורו 'הספריה', מנסה אנדרו לאנג ללבן שאלה עדינה זו בכלי ה'אתיקה' לאריסטו ומעלה מדמיונו מסה אבודה של הפילוסוף על אהבת הספרים. כמו לאומץ או לסובלנות, הוא דורש, למעלה זו של המחשבה יש חוסר, עודף ומידת אמצע. החוסר הוא האדישות, וזה הלוקה בו רגיל לאמר כי הוא קונה את ספריו לשם קריאה ונוהג להתעלל בהם בצורות משונות. הוא מקפל את פינות הדפים לאוזני חמור ומגלגל סיגריות בנייר המשי שמעל האיורים.
     האדם ששיעור אהבת הספרים שלו נכון הוא הביבליופיל. אושרו טמון לא בקריאה, שהיא מידה של פעילות ולא של מחשבה, אלא בהרהור והתעמקות בכריכות, איורים ודפי שער. האיש הלוקה בעודף הוא הביבליוקלפט, ומומו מתגלה לא במחשבה (אשר לא ניתן להפריז בה) כי אם במעשה.
     "ושוב ניתן לשאול," מקשה הפילוסוף, "אם הבור הגס שבז לספרים או הביבליוקלפט שמעריץ אותם בלא מידה ובהפרזה, הוא האזרח הגרוע. ובכן, אם עלינו לשפוט לפי תולָדות המעשים בלבד כעצת חסידיו של בֶּנְתַ'ם (Jeremy Bentham), אין ספק שהבור הגס הוא האזרח הרע כי הוא פוגם, מזהם ומשחית ספרים שענין המדינה לשמר. אך הביבליוקלפט נוצר ומפאר את הספרים שאסף; וכאשר הוא מת או נשלח לכלא, נהנית המדינה מהכנסות המכירה."
     "כן ניתן לטעון," הוא מוסיף, "שספרים שייכים מדרך הטבע לזה שמוכשר להעריכם; ואם ספרים טובים נתונים ביד אדם אדיש או קהה שכל, זה סוג השעבוד שאנו קוראים 'בלתי טבעי' ב'פוליטיקה' ואין לשאתו. שמא נאמר אם כן, שהבור הגס הוא האזרח הרע ואילו הביבליוקלפט האדם הרע? אך אפשר שזהו ענין לדיון נפרד" (Lang, 1892 pp. 47-50).
     אף ויליאם בליידס לא מונה את הביבליוקלפטים בין 'אויבי הספרים': האש, המים, החום והאבק, הבורות והקנאה, משרתים וילדים, הכורכים, האספנים של דפי שער ואיורים, תולעי הספרים ושרצים משרצים שונים. "הללו," הוא כותב על הגנבים, "אם הם מרעים לבעלים, הרי אינם פוגעים בספרים עצמם שאינם אלא מעבירים אותם מכוננית אחת לאחרת (Blades, 1888 p. 117).

סיוטו של הביבליומן. איור מתוך 'אויבי הספרים' לויליאם בליידס (Blades, 1888 pl. V op. p. 98)

סיבות ותואנות
     יש לשער שכל מידה באדם יכולה להוביל לגניבת ספרים, ולא ניתן שלא להזכיר כמה מניעים נאצלים פחות מן הביבליומניה. בראש הרשימה נמצאת ודאי תאוות הבצע, ובין הביבליוקלפטים שפעלו למטרות רווח מונה קים שמות נודעים כמו איימו (Jean Aymon), ליברי (Guglielmo Libri) והרמן (Auguste Harmand), אף שבכל המקרים ניתן להראות גם מניעים אחרים (Cim, 1903 p. 62-105 cited in Thompson, 1947 note 12). מקרה בקנה מידה פעוט אשר גרם נזק לדורות ארע בעת משיסת רומא במאי 1527, על-ידי חייליה המתמרדים של הקיסרות הרומית הקדושה. פאולו ג'וביו (Paolo Giovio) הפקיד אז את כתב היד של 'Historiarum Sui Temporis Libri XLV' בתוך תיבה בכנסית סנטה מריה סוֹפְּרָה מִינֶרְוָה, יחד עם מטבעות כסף אחדות. זוג חיילים ספרדים שמצא את האוצר החליט להתחלק בשלל: האחד נטל את המעות והאחר לקח את הספר בתקווה למוכרו למחבר. ג'וביו פדה את יצירתו תמורת נחלה בקורדובה שהעניק האפיפיור קלמנס השביעי; אולם החייל, שלא היה איש ספר, השליך את כל דפי הנייר ושמר את גליונות הקלף בלבד. באופן זה אבדו לעד ששה ספרים מן ההסטוריה, להם כתב ג'וביו מחדש תקציר בלבד (Thompson, 1965 pp. 658-659).
     שני מקרים אחרים של גניבת ספר בעת הכתיבה מגלים רגש יוקד אחר משבעת החטאים, הקנאה. כך לפחות טענו המחברים בני המאה ה-12, לורנס מדרהאם (Lawrence of Durham) ב-'Hypognosticon', פואמה על תולדות העולם מן הגירוש מגן העדן ועד לגאולה, ואוסברן מגלוסטר (Osbern Pinnock) על חיבורו המילוני והאטימולוגי 'Liber Derivationum' שעבד עליו מהיותו נער. שני הנזירים נברו בזכרונם וכתבו את יצירותיהם מבראשית, טובות משהיו לראשונה. אין אמנם לדעת לבטח כי אוסברן, שהיה אובססיבי לנושא הקנאה, לא בדה את הפרשה מדמיונו הקודח בהשראת סיפורו של לורנס לפניו (Rigg, 1999).
     סיבה מעודנת יותר היא החנופה, שפחתן של שתי הקודמות (Cicero, 1887: De Amicitia XXIV). דני דידרו (Denis Diderot) נוהג היה לקבל משך תקופה ארוכה מתנות ספרים יקרים ונדירים ממכר שרצה לשאת חן בעיני הסופר המפורסם. לבסוף הודה זה שלקח את הספרים במשיכה מספרית מעסיקו, כומר בקתדרלת נוטרדאם שנפטר ימים ספורים קודם. מאחר והיורש סירב לקבל את הספרים שמר אותם דידרו ברשותו, ומינה את המכר נמוך הקומה, 'le petit chose', לספרנו (Cim, 1903 pp. 15-18 cited in Thompson, 1947 pp. 67-68).
     הפטריוטיות, לעומת העילות האחרות, נהנית מתדמית טובה המאפשרת לה לחמוס ספריות שלמות. גלנוס, בהערותיו לחלק השלישי של ה'אפידמיקה' להיפוקרטס, מספר על תלמי השלישי (אֶאוּרְגֶטֶס) שנהג להחרים את ספריהם של כל באי נמל אלכסנדריה כדי להוסיפם לספריה המפורסמת ולהשיב העתקים במקומם. כאשר שרר רעב באתונה סירב לספק לה חיטה, אלא אם ישאילו לו את כתבי היד של סופוקלס, אייסכילוס ואויריפידס להעתקה. הוא מסר עבורם ערבות שוות ערך לשכרם השנתי של שלוש-מאות עובדים, אך ויתר על הכסף ובמקום המקור השיב העתקים (Delia, 1992 p. 1457).
     הרומאים בזזו את ספריותיהם הראשונות מערי יוון, וקיקרו, שהתלונן לפני שעה קלה שעבדו גנב לו מספר ספרים, השתמש בספריה ששדד סוּלָה מאתונה (Thompson, 1947 pp. 47-48). ספריה זו, מספר סטרבו ב'גאוגרפיה', היתה ספריתו של אריסטו שאָפֶּלִיקוֹן מֶטָאוֹס רכש לאחר קבורה בת מאה חמישים שנים במרתף לח ואכול תולעים, שם הוסתרה כדי שלא תיפול בידו של אוּמֶנֶס השני כאשר בזז כתבי יד עבור ספריתו בפֶּרְגָמוֹן (Strabo, 1924 XIII.1.54).
     בהסטוריה הארוכה של החרמת ספריות באירופה, השלל הגדול ביותר נפל ודאי בחלקה של ה-Bibliothèque Nationale במהפכה הצרפתית (עד אז הספריה המלכותית), כאשר הוחרמו ספריותיהם של פליטים ומוסדות דת. נפוליאון הוסיף והעשיר ספריה זו מן הארצות שכבש, אך בקונגרס וינה נאלצו הצרפתים להשיב את השלל (Thompson, 1947 p. 79).
     קבוצה אחרונה שנזכיר כאן הם הסטודנטים והחוקרים החפצים בספרים לצורך לימודיהם. בניגוד לשאר הדמויות במחזה זה, מתענינים הללו בתוכן הספרים ולא בהם עצמם ונוטים לתלוש את הדפים הנוגעים להם וכך לחמוק מאמצעי האבטחה השונים. מקומם על כן לא בין הביבליוקלפטים אלא בין הביבליוקלסטים, משחיתי הספרים, שהוא נושא בפני עצמו.

משרתת מציתה את האח בכרך 'קקסטון', ממכבש הדפוס של הדפס הראשון באנגליה (William Caxton). איור השער לספרו של בליידס 'אויבי הספרים' (Blades, 1888 frontispiece)

ביבליומניה וביבליוקלפטומניה
     בראש גנבי הספרים עומדים האספנים: ביבליופילים שנעשו לביבליומנים. במסה 'אוהבי הספרים' מתאר הסופר והספרן שרל נוֹדיֶר את ההבדל בין השניים:
     "החום התמים והנעים של הביבליופיל הוא בביבליומן קדחת הקרובה להזיה. בהגעת שלב קטלני זה של ההתקף לא נותרת עוד כל תבונה, ואין להבדילו מכל טירוף אחר. איני יודע אם הפרנולוגים, שחשפו כה הרבה אוילויות, גילו כבר בקופסת העצם של גולגלתנו את תכונת האספן שהיא כה מפותחת אצל כמה ממיודעי האומללים. הכרתי אחד בנעורי, שאסף פקקי שעם אנקדוטים והסטורים וערך אותם לפי סדר בעלית גגו המרווחת תחת תויות, עם סימון השעה ההדורה בה נחלצו מהבקבוק... לביבליומן צריכות להיות בליטות פרנולוגיות דומות.
     "מן הנשגב למגוחך אין אלא צעד, מן הביבליופיל לביבליומן התקף אחד. הביבליופיל נעשה תכופות לביבליומן כשמוחו נחלש או הונו גדל, שתי טרדות קשות להן חשופים הטובים באנשים, אף שהראשונה שכיחה בהרבה מהאחרונה. אדוני היקר והנכבד מר בולאר היה ביבליופיל מעודן ומתוחכם, לפני שערם, בששה בתים בני שש קומות, שש-מאות אלף ספרים" (Nodier, 1841) .
     אספן זה, אנטואן מארי הנרי בולאר (Boulard) היה משפטן, פילנטרופ ומתרגמן של עבודות בהסטוריה ובבלשנות. כאשר החל להקדיש את כל זמנו לבולמוס של קניית ספרים, שכנעה אותו אשתו לעסוק תחת זאת בקטלוג הכרכים שברשותו. מכאן והילך נמנע בטיוליו מן הרחובות של חנויות הספרים, עד שזימן השטן על דרכו נער מכולת שהוביל מריצה מלאת דברי דפוס להכנת שקיות נייר. בולאר קנה את המריצה על תכולתה ומאז החל להעדר מביתו ימים שלמים. אשתו, שחשדה בפרשיית אהבים, שלחה משרתת לעקוב אחריו ומצאה שמילא בית מן המסד עד הטפחות בספרים.
     ביום קר באפריל 1825, שב בולאר לביתו שטוף זיעה ממשא הספרים שקנה. תחת להחליף את בגדיו החל לטפל בהם מייד וכך חלה בדלקת ריאות ונפטר תוך ימים ספורים. מאה וחמישים אלף מספריו נמכרו לחנוונים להכנת שקיות נייר ומאות האלפים האחרים, שמילאו מספר בתים, נמכרו במכירות פומביות לאורך שנים (Sander, 1943 pp. 160-161). קים מציג עדויות שבולאר לא בחל בגניבה כדי לספק את תאוותו, ואוקטב אוזן מביא פואמה קצרה לכבודו (Cim, 1903 pp. 21-23 cited in Thompson, 1947 p. 44; Uzanne, 1893 pp. 129-130).
     הכומר ג'ון ווטסון, בכותבו תחת שם העט יאן מקלרן, השווה את הביבליומניה לשתיינות ומדבריו אנו למדים שמאמצי אשתו המסכנה של בולאר ואחריתם האומללה אינם יוצאי דופן במשפחות הביבליומנים. "כמו רוב המחלות," הוא מוסיף, "השגעון לספרים הוא תורשתי ואם האב נגוע בו הבן יתקשה להימלט, ואין זה נחוץ אפילו שהבן יכיר את האב. כך אביו של סנט בֶּו (Sainte-Beuve) מת עליו בעודו ילד ואמו לא ניחנה בכל נטיה לספרים, אך האב הותיר לו את ספריו עם הערות רבות בשוליים וחיידק הספרים הועבר על-ידי העמודים" (Maclaren, 1912 pars. 22-24). אמנם לגבי קביעה זו אין המקורות תמימי דעים, והולברוק ג'קסון מטיל ספק אם הביבליומניה תורשתית או מדבקת (Jackson, 1950 pp. 516-517).
     יוג'ין פילד מתיחס למקור מוסמך יותר לנושא, אף שמראה המקום שנתן מוביל למבוי סתום: "לד"ר או'רל יש תאוריה מענינת, המתועדת בפרסומי הפרוטוקולים של האקדמיה הלאומית למדעים (כרך ל"ד עמ' 216)... שביבליומניה אינה ראויה להקרא ביבליומניה עד שהתגלתה בשלבה השני. לביבליומניה מדרגה שניה אין כל תרופה ידועה: המקרים המעטים שדווח כי נרפאו לא היו ודאי ביבליומניה כלל או, למצער, היו מה שאנו קוראים בחוגי המקצוע 'ביבליומניה מדומה' או 'ביבליומנית עופות'...
     "הייתי בוטח בשיפוטו של ד"ר או'רל בנושא אף אם לא ידעתי מנסיוני שצדק, בהיותו הסמכות הידועה ביותר הקיימת לביבליומניה ומחלות קרובות... היה זה הוא שגילה את ה-Bacillus Librorum וחשוב אף מזאת, הוא שהמציא את הנסיוב בו משתמשים עתה הכל לאבחון נוכחותו של חידק זה. שידלתי פעם את החוקר המלומד להזריק מיליגרם מן התכשיר לעורק הירך של חתולה של גב' סוזן. בתוך שעה התגנבה החיה, לראשונה בחייה, אל ספריתי ואכלה את כריכות מהדורת רבלֶה לחיות-בית" (Field, 1896 pp. 143-145).

     בהעדר נתונים טיפוליים אמינים יותר על ביבליומניה, ניסה נורמן וויינר לעמוד על שורשיה הנפשיים מתאורי הביבליופיליה בספרות. "נדמה שהספר," הוא כותב, "ניחן בכוחות מאגיים על האני אשר, באנשים מסויימים, בונים את הערכתם עצמית ומפחיתים חרדה בכך שהם מאפשרים להם לחוש שותפים לכוחו, תבונתו או חשיבותו ההסטורית של המחבר או ספרו" (Weiner, 1966 pp. 220-221). בנוסף לתחושת בטחון זו, מוצא האספן עונג בבעלות על הספר ובהצגתו, במראהו ומגעו, ובהטמעתו לתוכו על ידי הרחתו ואף אכילתו (Jackson, 1950 part IX: of the Bibliophagi or Book-Eaters). בהתפארות ובחיפוש המתמיד אחר כיבושים רואה וויינר דמיון, בסיבה ובתוצאה, להתנהגות הזכר ההיפרסקסואל האנוס לאשר לעצמו בקביעות שלא סורס, ואין הוא שוכח להזכיר כי קזנובה, לאחר הרפתקאות אהביו הרבות, נעשה לספרן בטירת הדוכס וולדסטיין בבוהמיה (p. 220).
     הרקע להתנהגות הביבליומן עשוי להיות לדעת וויינר פטישיסטי וכמו האקסהיביציוניזם שהוא מפגין, גם הסקופופיליה וסיפוקם הישיר של שאר החושים נראים לו כהתנהגות מינית סוטה, שאינה נתפסת כך לרוב רק משום שאין מעורב בה אדם נוסף (p. 230). אמנם יש ואדם אחר לוקח בה חלק במובן מסוים. כך למשל, נושא ספר מפרי עטו של האסטרונום קמיל פלמריו (Flammarion) בספריתו את הכיתוב: "קיום נאמן של משאלה אלמונית. כריכה בעור אדם (אשה) 1882". לפי מקורות התקופה, העור הוא עורה של רוזנת צעירה שאהבה את פלמריו בסתר ועל ערש מותה משחפת צוותה לו את עור כתפיה הצחור, לו הביע את הערצתו (Thompson, 1949 pp. 144-145). גם על אז'ן סי (Sue) מסופר שכרך את 'מסתרי פאריס' בעור נערה שאהבתו (ibid p. 149) ובהעדר האפשרות, יש שכרכו ספרים בבגדי נשים או בנוסח לבושן (Jackson, 1950 p. 395; Taylor, 2000 pp. 462-463 about Field, 1896 pp. 129-130).
     בראש מאמרו, בחר וויינר לשים מובאה מדברי פילד על עוינותן של נשים לביבליופיליה (Field, 1896 p. 229), קביעה שראה אל נכון משמעותית למסקנותיו. מרווין טיילור לעומתו, סבור שההתבטאויות השכיחות ממין זה כמו גם המטאפורות הרווחות ליחסי אהבים עם ספרים והמשלתם לאהובות ולמאהבות, נועדו להסוות את היות הדיון בהם נחלתו של חוג גברי המבקש להרחיק נשים משורותיו וחדור בחרדות הומופוביות (Taylor, 2000 p. 458). לפחות אחד המשתמשים בדימוי כזה, המורה בדימוס מספרו של אוליבר וונדל הולמס המשווה ספריתו להרמון (Holmes, 1872 p. 223), שאב ודאי את השראתו מן הקרדינל דומניקו סילביו פסיוני (Passionei) שכינה כך את אוסף ספריו ולספרנו, הסטוריון האמנות יוהן יואכים וינקלמן (Winckelmann), קרא 'הסריס שלי'. בכהנו כשליח האפיפיור בלוצֶרן, נהג פסיוני לנעול עצמו בספריות המנזרים בתואנה שרצונו לעסוק במחקרו בלא הפרעה, ולהשליך ספרים למשרתו דרך החלון. בשנת 1755 הגשים את יעודו ונהיה לספרן הכנסיה הרומית הקדושה, ראש ספרית הותיקן (Thompson, 1947 p. 63).
     פילד מבחין עם זאת בבירור בין אהבת ספרים לאהבת בשר ודם, בדברו על אהבתו הראשונה: "ביושר אוכל לאמר כי מאותו יום אביבי, לפני שישים וכמה שנים, כאשר יצא ליבי לראשונה באהבה לספר קטן זה, כל שינוי בהרגלים או בתפאורה, כל פיתוי שבאופנה, כל תביעה של שנות הבגרות לא גרעו מאהבה זו. בכך מודגם מותר אהבת הספרים על שאר מיני האהבה. נשים הן הפכפכות מטבען וכן הגברים. ידידותם נפוצה לכל רוח בשל העילה הפחותה ביותר או הקלה שבאמתלות. אך לא כן הדבר עם ספרים, כי ספרים אינם יכולים להשתנות. אלף שנים מהיום הם כפי שאתה מוצא אותם עתה, דוברים אותן המלים, מפגינים אותו עוז, אותה הבטחה, אותם ניחומים; נאמנים תמיד, צוחקים עם העליזים ובוכים עם האומללים..." ובאמרו זאת, מאציל פילד על חברת ילדותו שהציגה לו את הספרון הנדון את הגדול בשבחים: "בנאמנות עלי לאמר שהתקרבה למימוש האידיאלים של ספר: סקסטודצימו (מידת החלק השישה-עשר של גליון) אם טוב הדבר בעיניכם, נאה למראה, בדפוס נקי ובהיר, ערוכה וסדורה היטב, רחבת שוליים, הדוקת כריכה" (Field, 1896 pp. 10-11).

     גניבת ספרים היא ללא ספק מביטוייה הקיצוניים ביותר של הביבליומניה ובספרו 'זכרונות שאינם ברי-פרסום', בדיה על אספן ספרים שבחר בגניבה כדרך חיים, נותן אברהם סימון וולף רוזנבך מושג מה על עולמו הפנימי של הביבליוקלפט. גיבורו, רוברט הוקר, פונה אל עולם הפשע לאחר שאספן עשיר גוזל ממנו את ההזדמנות להיות בעליו של ספר נדיר (Rosenbach, 1917). באותה חוויה נפתח גם סיפור הביכורים של גוסטב פלובר 'ביבליומניה', המבוסס על מקרהו של דון וינסנט (Don Vincente) שדווח אותו זמן בעיתונים היומיים (Flaubert, 1837).
     דון וינסנט הקים חנות ספרים בברצלונה מפריטים שבזז ממנזרי קטלוניה בימיו כנזיר, אך מכר רק ספרים פחותי ערך כדי הוצאות מחייתו ואת הנדירים והיקרים שמר ברשותו. בשנת 1836 עם מות בעליו, הוצע למכירה פומבית העותק הידוע היחיד של 'Furs e Ordinacions' שהודפס בולנסיה בשנת 1482, בבית היוצר של הדפס הראשון בספרד. סוחרי הספרים האחרים, שידעו שהספר יצא מן השוק אם יגיע לידיו של דון וינסנט, התאגדו לרכוש אותו יחד בידי אוגוסטינו פקסוט (Patxot), בעל חנות ספרים סמוכה. דעתו של דון וינסנט כמו נשתבשה לנוכח ההפסד. הוא פסע מתנודד מהמקום, ממלמל איומים, ולא לקח אף את סכום הכסף הצנוע ששילם הזוכה לפי המנהג לבעל ההצעה השניה בגובהה.
     מקץ שלושה ימים, בחצות הלילה, עלה ביתו של פקסוט באש וגוויתו נמצאה בשרידים המפוחמים. מספר שבועות אחרי-כן התגלתה ברחובות ברצלונה גופתו הדקורה של כומר, הראשונה בשורה של תשע רציחות מחרידות. שמועות פרועות על תחייתה של האינקויזיציה הביאו את המשטרה לערוך חיפוש בביתו של הנזיר לשעבר. על מדף גבוה הבחינו השוטרים ב-Directorium Inquisitorum, מדריך המינות של האינקויזיציה הספרדית. כשהורידו את הכרך הכבד נפל ספר אחר למטה, זה שקנה פקסוט במכירה הפומבית. דון וינסנט טען כי זהו עותק אחר, אך משהובטח לו שספריו יטופלו כראוי הודה בגנבה ובמעשי הרצח. לדבריו הרג את הכומר לאחר שמכר לו ספר ברגע של חולשה וזה סירב לבטל את העסקה. לאחר מכן החל למכור ספרים שהסיר מהם דף וכשבאו הקונים להחזירם, הרגם בחדר האחורי של חנותו והדביק את הדף למקומו.
     אף שפלובר מזכה את גיבורו מאשמה, הרי שדון וינסנט נמצא חייב בדין. פרקליטו טען שאין ערך להודאה של מטורף והציג קטלוג של מוכר ספרים פריסאי שהציע למכירה עותק נוסף של הספר המפורסם. לשמע הדברים דון וינסנט, שהאזין כל העת למשפט בשלווה, צווח בפראות: "אדוני השופט, עשיתי טעות נוראה: העותק שלי אינו היחידי!" עד הוצאתו להורג חזר על מילים אלו שוב ושוב (Sander, 1943 pp. 155-157).

     יהיו אשר יהיו הגורמים לביבליומניה וביבליוקלפטומניה, נראים דבריו של ג'קסון קולעים אל המטרה. "משום, כפי שמסכימים הפילוסופים, שכל התופעות הן תמורה או פיתוח של גורם מוקדם ולא יציר עצמן, משתמע כי התאווה לספרים אינה ספונטנית אלא כרוכה בשלשלת של ארועים או נסיבות," הוא כותב. "היא עשויה להפוך לדבר בפני עצמו, עם חוקים וטעמים משלו, הרבה אחרי שסיבתה הראשונה נשתכחה או נמשכת רק בתת ההכרה או בלא מודע. התסמינים נעשים לגורמים במעגל הסובב מכח עצמו, למטרותיו שלו" (Jackson, 1950 p. 547).

"לפני זמן לא רב, בסמטה צרה ואפלה בברצלונה, חי אחד מאותם אנשים חוורי פנים, חלולי ושקועי עיניים, אחת מאותן בריות שטניות ומשונות, כמו אלו שהעלה הופמן בחלומותיו" (Flaubert, 1837). דמותו של הביבליומן לפי פלובר, באיור מאת ארתור ווראג (Flaubert, 1954 p. 27)

סיכום
     בראשי פרקים מנתה סקירה זו ציוני דרך בתולדות הביבליוקלפטומניה, תווי ספר, קללות ונידויים אפיפיוריים. בקצרה הוצג ההבט המוסרי של גניבת ספרים ונעשתה חלוקה בסיסית שלה לפי מניעים. ביתר הרחבה הוצגו עדויות על תסמיני הביבליומניה ותאוריות על גורמיה השונים, זיהומיים, תורשתיים או נפשיים, והודגם הקשר שלה לגניבת ספרים.
     מוזר הדבר, אך סיווג סוגי הביבליוקלפטומניה לפי מניעים לא נעשה עוד באופן דומה. בחיבורו המונומנטלי מקדיש אמנם ג'קסון מספר פרקים לסיבות שונות לביבליומניה, חמדנות, יוהרה ותהפוכות האופנה, אך דיונו אינו שיטתי או ממוקד (Jackson, 1950 part XXV: the Causes of Bibliomania). חלוקתו של תומפסון את העברינים לספרנים, אנשי כנסיה ומלומדים אינה יעילה ביותר, משום שרוב גנבי הספרים שהציג משתייכים לשתיים מהקבוצות או כולן כאחד (Thompson, 1947). אף חלק מהדוגמאות שנבחרו להמחשת סוגי הביבליוקלפטומניה השונים (אלו של כתבי היד הגנובים), לא הוצגו בחיבורים האחרים.
     הבטים רבים שנזכרו כאן צריכים להמשך מחקר. חיבורו של וויינר (Weiner, 1966) הוא כנראה המחקר הפסיכואנליטי היחיד על ביבליומניה, בין המעטים שנכתבו על אספנות בכלל (Subkowski, 2006 p. 383), אך יש לבחון אותו בהקשר של מחקרים נוספים בנושא הרחב יותר ולאור מאמרים על גניבות בכלל, העשויים לשפוך אור נוסף על שורשי הביבליוקלפטומניה. אף ההבט המוסרי של גניבת ספרים לא נדון מעבר לניתוח שערך לו לאנג (Lang, 1892) ודורש בחינה לאור חיבורים אתיים והשקפות עולם כלכליות.
     לבסוף, אישים ומקורות רבים מצאו עצמם מחוץ לסקירה מצומצמת זו. שמו של גוּגְלִיֶלְמוֹ לִיבְּרִי, הקרוי גדול גנבי הספרים, לא צוין אלא בהערת אגב ולא נזכר הספר האחרון אודותיו (Ruju, 1995). ריצ'רד דֶבּוּרי, שספרו 'Philobiblon' מ-1345 נחשב לראשון הספרים על ביבליומניה, לא הוזכר כלל (Bury, 1903) ואף לא ה-'Bibliomania' של תומס פְרוֹגְנָל דִיבְּדִין וקיתונות הלעג להם זכה (Ferris, 2004 pars. 11-12 about Dibdin, 1811). הנושא של ביבליומניה וביבליוקלפטומניה הוא באר עמוקה שנותר עוד הרבה לגמוע ממנה.
     נראה שבגמר הקריאה, אין אנו קרובים להבנת הביבליומניה והביבליוקלפטומניה מכפי שהיינו בתחילה. יתכן שהצדק עם רוזנבך באמרו, "אהבת הספרים היא דבר כה מופלא שאין להסבירו" (Rosenbach, 1917 p. 106).

"The Bibliofiends". הרדיפה חסרת הפשרות אחר ספרים זוכה לתאור חי באיורו של אוליבר הרפורד (Herford) לסיפורו של רוזנבך על קורותיו של גנב ספרים (Rosenbach, 1917 frontispiece)

ביבליוגרפיה