נשים חטופות וילדים גזולים
'ילדי פיות' בארכיון הסיפור העממי בישראל
למעלה: איורו של וולטר קריין (Walter Crane) מן התרגום האנגלי משנת 1886 של 'Kinder und Hausmärchen' לאחים גרים (Grimm, 1963 p. 174)
מבוא
בהעדר שם עברי ומחוסר יכולת למצוא תרגום מילולי מתאים, משתמשת עבודה זו בכינוי 'ילד פיות' עבור הבריה הקרויה Changeling באנגלית או Wechselbalg בגרמנית, שישות על טבעית כלשהי, פיה, מכשפה, טרול, שד או שטן, הותירו במקום הילד שלקחו לממלכתם. כיום מקובל להניח כי היו אלו ילדים בעלי מום גופני או נפשי וקורבנותיהן של מחלות רבות ושונות: פרוֹגֶריה (הזדקנות מהירה), ננסות, תסמונת וויליאמס (שלבעליה 'פני שדון' אופיניים), תסמונת הָרְלֶר (הכרוכה בתווי פנים גסים ובפיגור), תסמונת דאון, אוטיזם ועוד, ובולט מאמרה של סוזן אֶבֶּרְלי, המשווה את תאור מושאי הסיפורים לתסמינים של מחלות ילדות (Eberly, 1988). לפי סיפורי העם הפכו ילדים אלו גם לקורבנות ההורים והחברה, שבקשו לאלצם לגלות את טיבם האמיתי ולהשיב את ילדם החטוף על ידי שיטות שונות ומשונות, אם על ידי הרתחת מים בקליפת ביצה (שאמורה היתה לחלץ מפי המתחזה הדומם הערה מופתעת ומרשיעה), אם על ידי הכאת ילד הפיות בשבטים, השלכתו למים, הנחתו על תנור חם, או השארתו בחוץ בקרה. אלו הדרכים שמזכירים האחים גרים, אך יש תאורים רבים אחרים שהמשותף להם בדרך כלל הוא גרימת סבל לילד הפיות או איום על חייו, כדי לגרום להוריו לקחת אותו חזרה (Ashliman, 1997).
עבודה זו פותחת בסקירה קצרה של מקורות הסטורים המעידים על אמיתות המעשים המתוארים באותם סיפורים שאינם, כדברי אשלימן, ממין המעשיה אלא אגדות שלא חדלו להאמין בהן עד היום: גם במזרח התיכון, כפי שמעיד חסן אל-שמי על מצרים ב-1980, שם רווחה עוד האמונה שהג'ינים מחליפים תינוקות בילדיהם שלהם (Ashliman, 1997 quoting El-Shamy, 1980 p. 179). מרבית הסיפורים נוקבים בזמן ובמקום ברורים, ועתים כוללים גם הצהרה נחרצת על אמיתות הפרטים (למשל Elbaz, 1982; Ollason, 1901).
בהמשך מוצגים שני סיפורים קצרים מאוסף ארכיון הסיפור העממי בישראל שיש בהם מרכיבים ברורים מאותן אגדות, ונידונים המוטיבים המשותפים. סיפור ארוך יותר משמש כר לציור מפתו הפואטית, ביטוי הסממנים שהגדירו אולריך ונוי, ומציג את עולמה התרבותי של אשה יהודיה שכמעט חזרה על רצח שבוצע באירלנד חמישים שנים לפניה.
הדרך הנאותה לפתוח את הדברים היא ודאי בנוסח של סיפורי הפיות האירופאים, שנרשם בדנמרק במאה ה-19 (Keightley, 1850 pp. 125-126):
היה היו פעם, ליד אגם טיס (Tissø שעל האי זילנד, מקום מושבה של קופנהגן), שני אנשים ערירים אשר הוכו לעצבונם בילד פיות שהותירו להם הבריות שתחת לאדמה, במקום ילדם שלהם שלא הוטבל בזמן.
ילד זה התנהג באופן זר ומוזר ביותר. כאשר לא נמצא איש במקום הוא נמלא מרץ, רץ במעלה הקירות כמו חתול, ישב תחת הגג, צווח וצרח בקול; אך רק ישב ונמנם בקצה השולחן כאשר היה איתו מישהו בחדר. הוא יכל לאכול כמו ארבעה אנשים ואחת היה לו מה הושם לפניו. אך אם לא יחס חשיבות לאיכות האוכל הרי מעולם לא היה שבע רצון מן הכמות, וגרם טרחה רבה לכל יושבי הבית.
לאחר שחשבו זמן רב לריק איך יפטרו ממנו, כי לא ניתן היה לחיות איתו יחד, נערה חכמה נשבעה שתסלק אותו. על כן, כאשר יצא לשדות, נחרה חזיר ועשתה אותו, על עורו וכרעיו, לחביצה שחורה שהציבה לפני הילד בשובו הביתה. הוא החל כמנהגו לזלול בגרגרנות, אך מקץ זמן מה הרפה את מאמציו ולבסוף ישב דומם, תולה מבטו בחביצה. לבסוף פתח ואמר: "רפרפת עם עור! רפרפת עם טלפיים בתוכה! שלוש פעמים ראיתי יער צעיר לחוף אגם טיס אך מעולם לא ראיתי כזו פשטידה! השטן עצמו יכול מצידי לגור כאן!" ובאמרו זאת הרים רגליו והסתלק, ולעולם לא שב.
מילד פיות אחר נפטרו באופן הבא: האם, שחשדה בו שהוא כזה משום סירובו לאכול והיותו כה קטן ומדולדל, חיממה את התנור ככל שניתן. העוזרת, כפי שהורו לה, שאלה אותה למה עשתה כן. "לשרוף בו את ילדי למוות," היתה התשובה.
משנשאלה וענתה שלוש פעמים, שמה האם את הילד על כף האפיה והחלה תוחבת אותו לתנור, כאשר הטרולית נכנסה בפחד גדול עם הילד האמיתי ולקחה את שלה באמרה, "הנה לך ילדך. נהגתי בו טוב משנהגת את בשלי," ואמנם הוא היה עליז ועגלגל.
חתול מביט בילד פיות שהותירו הבריות שתחת לאדמה מן המיתולוגיה הסקנדינבית (de underjordiske) במקום הבן שלקחו כאשר האם, שטוותה לאור הנר, נרדמה על הפלך. ציורו של האומן הנורווגי תאודור קיטלסן (Theodore Kittelsen 1857-1914)
ילדי פיות לאורך ההסטוריה
עם השנים, מצאו עדויות ממקור ראשון על ילדי הפיות את דרכן גם למקורות הכתובים. בקובץ 'שיחות שולחן' מ-1566, אשר מורכב מהערות שרשמו תלמידיו של מרטין לותֶר מפיו בשעת הסעודה, מתאר מתקן הדת הגדול מפגשים עם בריות ממין זה, אחד מפי השמועה אך אחר מנסיונו ממש (Goodey, 2001 pp. 229-230):
בדֶסָאוּ, ראיתי ונגעתי בילד כזה שהוחלף, אשר מלאו לו שתים-עשרה שנים. היו לו עיניים וכל שאר האיברים ככל ילד אחר. הוא לא עשה דבר חוץ מלזלול, ואכל כמו שני לולינים או פועלים בדָיִש. אם נגעו בו היה צועק. כאשר קרה משהו רע בבית היה עליז וצוחק, אך כשהכל היה כשורה בכה והתעצב מאוד. אמרתי לנסיך שאם הייתי שליט הארץ הייתי יוזם את המתתו ומשליך אותו לנהר מוֹלְדָאוּ (שמו הגרמני של הוֶלְטָבָה). הטפתי לתושבי המקום להתפלל באדיקות לאל שיקח את השד וכך אמנם היה, ובתוך שנתיים ילד הפיות מת...
ילדי פיות כאלה או kielcrops ('זפק בגרון', כינוי שזכו לו כמה בשל צוארם העבה: Haffter, 1968 p. 56), אמר לותר, שם השטן במקום הילדים האמיתיים. כי לשטן יש כח זה, שהוא מחליף ילדים ומניח במקומם שדים בעריסות, שלא גדלים, רק אוכלים ויונקים. אך ילדי פיות אלו לא חיים יותר משמונה-עשרה או תשע-עשרה שנים.
נראה שלותר לא השלה עצמו לגבי השבת העוללים הגזולים, אלא ראה בהמתת ילדי הפיות מטרה בפני עצמה. גוּדי וסטיינטון סבורים שאין הבדל בין השקפתו שלו להפלת עוברים כשמאובחן אצלם פיגור היום (שם, עמ' 239). ספק אולם אם המצדדים בכך משתמשים במילותיו של לותר, שמביא ג'ון מָתֶסְיוּס אשר ישב באותה ארוחה (שם, עמ' 230):
בדסאו היה ילד כזה בן שתים-עשרה: הוא זלל כמו ארבעה איכרים ולא עשה כלום חוץ מלאכול ולחרבן. לותר הציע שיחנקו אותו. מישהו שאל: "מאיזו סיבה?" הוא ענה, "כי אני סבור שאינו אלא גוש בשר בלי נשמה. כלום לא יכל השטן עצמו לעשות זאת, כשם שהוא מעצב כך אפילו את גופם ושכלם של בעלי הבינה, שבשגעונם אינם שומעים, רואים ומרגישים מאום? השד עצמו נמצא בנשמתם. כוחו של השטן גדול כשהוא לוכד את דעתם של אנשים באופן זה".
במאה ה-18 ניכרים ניצניה של גישה חדשה ברשימותיו של קָרוֹלוּס לִינֶאוּס, מיסד שיטת המיון של מדעי הטבע והמדעים בכלל. לינאוס פגש את הבריה המשונה באי אוֹלָנְד שבים הבלטי, וסיפורו מראה גרעין של אמת אפילו בסברה שירשו בני הרנסאנס מן העת העתיקה, שצורת הוולד מושפעת מהזיות דמיונה של האם המיועדת (למשל Paré, 1982). כך רשם ב-10 ליוני, 1741 (Vickery, 1988):
נער הובא אלינו, שנחשב לילד פיות. הוא היה בן שלוש-עשרה שנים, מושחת תואר ונטול בינה. לא היה בכוחו לשבת, לעמוד או ללכת; ידיו ורגליו לא צייתו לשכלו; הוא לא יכל לדבר אלא למלמל בלבד; היו לו שינים קדמיות בולטות ופזילה; הוא נראה חירש; רגליו היו דקות, בשרו מדולדל והוא דמה יותר לילדה מאשר לילד; תנועותיו היו חסרות חן כל כך שנאחזנו חלחלה. לעצב נולד, בלא להיות עונג לעצמו או תועלת לכלל, ולא שבח לבוראו, אך אחרים ילמדו ממנו להלל את בוראם על גוף נאה. הוא לא היה ילד פיות אלא סבל ממחלה הקרויה Hieranosos. שאלתי את האם אם נבהלה במהלך ההריון, והיא סיפרה לי שנאחזה אימה בשל שני אנשים שנלחמו בסכינים וכמעט הרגו זה את זה. לאחר מכן הבחינה שהעובר שוכב חסר תנועה על צידו, כמו היה מת, ולא נע כמו ילדיה האחרים.
אולם המסורות העממיות נותרו חזקות מן הרעיונות החדשים, וגם במאה ה-19 מגוללים העיתונים את סיפורם של לא ילד אחד ולא שניים שהיו קורבן למעשים המתוארים באגדות ילדי הפיות. כזה היה ב-1826 גורלו של מיכאל ליהי (Michael Leahy) בן הארבע שלא יכל לעמוד, ללכת או לדבר. אמו, אן רוֹש, הטביעה אותו במימיו הקפואים של נהר סמוך, לאחר שאמה שלה הורתה לה לטבול אותו שם שלוש פעמים. האם נשבעה שלא בקשה אלא "להוציא את הפיה" מן הילד, והקשר בין ילדים מוחלפים וגירוש שדים יודגם היטב בסיפורים מארכיון הסיפור העממי בישראל שידונו כאן (Silver, 1999 p. 62).
שוב ב-1843, הורה ג'ון טְרֶוֶלְיָאן (John Trevelyan) מן העיר פֶּנְזָנְס שבקורנוול למשרתיו להכות, לבעוט ולהרעיב את בנו, לאחר שסירבו הפיות לקחתו חזרה כאשר הותיר אותו על עץ בחג המולד (שם, עמ' 63). מקרה אחר הוא זה של פיליפ דילוֹן (Philip Dillon) בן השלוש מן העיר קְלוֹנְמֶל שבאירלנד אשר לא יכל להניע את גפיו, כמתואר בדיילי טלגרף של ה-19 למאי 1884. שתי שכנות לקחוהו כשהאם נעדרה מן הבית והניחו אותו עירום על את חפירה לוהטת, מאמינות שיבטלו כך את הכישוף (שם, עמ' 59-60). אין אלו אלא דוגמאות ספורות מן המקרים, שרובם הגדול נותר ודאי חבוי מעין הציבור.
השורשים העמוקים ששלחה מסורת זו בתרבות ניכרים אף בביטוייה הרבים בספרות ובאמנות, ויש משום הקלה באווירה העגומה השוררת עד כה בעבודה בציטוט מתוך שתי יצירות יפהפיות, אם גם קצרה היריעה מכדי להביא אלא מספר שורות. הראשונות, קריאת הפיות בפתח 'הילד הגנוב' של ויליאם בטלר ייטס מ-1886 (Wikipedia, s.v. The Stolen Child):
Where dips the rocky highland
Of Sleuth Wood in the lake,
There lies a leafy island
Where flapping herons wake
The drowsy water-rats;
There we've hid our faery vats,
Full of berries
And of reddest stolen cherries.
Come away, O human child!
To the waters and the wild
With a faery, hand in hand,
For the world's more full of weeping
than you can understand.
האחרות, דבריו האחרונים של ילד הפיות משירה של שרלוט מֶאוּ, שנלקח חזרה אל בני עמו ב-1913 (Roberts, 2005):
Why did they bring me here to make me
Not quite bad and not quite good,
Why, unless They're wicked, do They want, in spite to take me
Back to Their wet, wild wood?
Now, every night I shall see the windows shining,
The gold lamp's glow, and the fire's red gleam,
While the best of us are twining twigs and the rest of us are whining
In the hollow by the stream.
Black and chill are Their nights on the wold;
And They live so long and They feel no pain:
I shall grow up, but never grow old,
I shall always, always be very cold,
I shall never come back again
ציור קיר מן המאה ה-14 בכנסית סקמסטרופ (Skamstrup Kirke) שבאי זילנד הדני. האם מוצאת בעריסה את ילד הפיות המוזר, בעוד השד נושא את בנה הנאה אתו.
השדים ובובות העץ
סיפורי ילדי הפיות אינם מופיעים בקלסיפיקציה של ארני ותומפסון (Aarne, 1964) או בגרסתו המעודכנת של אוּתֶר (Uther, 2004), ואף לא בין האייקוטיפים (סוגי סיפור השייכים לתרבות מקומית) שהגדיר ארכיון הסיפור העממי בישראל. על אף זאת ניכרת השפעתם על סיפורים בעלי אופי דמונולוגי באוסף, ואחד מהם לפחות עונה על כל המאפיינים של אותן אגדות. כך נוסח המעשה בסיפור מס. 1449, 'שדים לקחו והחזירו ילד', שרשמה הדה יזון מפי ישעיה שבילי יוצא תימן, בשנת 1959:
אם רצתה שילדה ישן. אמרה לו: "ארקוד!" (תישן), נדנדה אותו הרבה זמן ולא רצה לישון. בסוף צעקה: "לך רוקדוד!" (שיקח אותך השד בשם רוקדוד). בא השד, לקח את הילד והשאיר במקומו בובת עץ במיטה. חשבה האשה שהילד נרדם.
בבוקר ראתה שאינו זז, רצה לרב. זה אמר: "השדים החליפו אותו, תני לו כוס מים". שמו כוס מים על החלון. השחיז הרב סכין כדי לשחוט את הבובה. צעק: "אני אשחוט את בנך!"
שמעה השדה את זה והחזירה מהר את הילד: הכוס התפוצץ והילד פקח את עיניו.
גם בסיפורי ילדי הפיות המערביים משמשת לעתים בובת עץ תחליף לחטופים, או שילד הפיות מכונה בול עץ, 'stock' (למשל Ollason, 1901; Keightley, 1850 p. 393). אולם העובדה ששבה השדה בבהלה כאשר איים הרב לשחוט את הבובה, מעידה שלא היה זה אימום סתם אלא בנה שלה כמו ברבים מאותם סיפורים (למשל Grimm, 1816; Keightley, 1850 pp. 125-126), או לפחות בעל או קרוב משפחה מדרגה שניה (למשל Arnason, 1864).
אשר לכוס שהתנפצה, היא קשורה לגירוש שדים ורוחות ויש משערים כי גם שבירת כלי הזכוכית בחתונה נועדה במקורה לגירוש שדים, כמו מנהג שבירת הביצה על ידי הכלה בעדות צפון אפריקה (בר-אילן, 1995 עמ' 23). בין המעשים הכוללים מרכיב זה נמנית למשל הרפתקאתו של ר' שמעון בן יוחאי, המובאת באסופת 'בית מדרש' של א' ילינק (פרק ו' עמ' 128-130) ובנוסח קצר גם בתלמוד הבבלי (מסכת מעילה, דף י"ז), אשר כאשר הוטלו גזירות מלכות על ישראל נשא ראשו לתורן ספינה וראה שדה יושבת עליו (בר-אילן, 1995 עמ' 21-22):
אמר לה: "מה טיבך כאן?" אמרה לו: "באתי לעשות לך נס". מיד אמר ר' שמעון: "רבונו של עולם, להגר המצרית זימנת חמישה מלאכים, ולי שדה?" אמרה לו: "אמור לי ומה איכפת לך, כיון שעושין לך נס, ומה אתה מבקש?"
אמר לה: "איזה נס את עושה לי?" אמרה לו: "אלך ואכנס בבטן בתו של מלך והיא צווחת ואומרת 'הביאו לי ר' שמעון בן יוחאי', ואתה בא ולוחש באזניה, ואני יוצאת ממנה".
אמר לה: "מה סימן יש לי כשאת יוצאת ממנה?" אמרה לו: "באותה שעה ישתברו כל כלי זכוכית שבביתו של מלך". אמר לה: "לכי ועשי ככל אשר אמרת".
גמולו של רשב"י היה כמובן ביטול הגזירות. מעשי גירוש השדים קדמו לאלו של גירוש רוחות מתים, המוכרים בעולם החילוני מן 'הדיבוק' של ש. אנ‑סקי. האחרונים התרבו בעולם היהודי בעיקר מן המאה ה-16 ואילך, כשנתקבלה תורת גלגול הנשמות בחוגים רחבים (נגאל, 1980 עמ' 100; אנצ' עברית, ע"ע דיבוק).
צבי ורבלובסקי סבור שגורם עיקרי באמונה בשדים הוא סירוב האדם להכיר בקיום גורמי טבע אשר אין לו שליטה עליהם ומסכנים את שלומו ואת קיומו, על כן הוא נוטה לאכלס את עולמו בישויות בדמותו וצלמו שניתן להשפיע עליהם בתפילה, ריצוי או איום (שם, ע"ע דמונולוגיה). הוא מסייג את דבריו לאדם "הפרימיטיבי" אך הסקירה למעלה מעידה שבמקרה ילדי הפיות לפחות, ענו הסיפורים למשאלות ולמצוקות של הורים לילדים חריגים גם במאות האחרונות ונתנו להם קנה קש להאחז בו, כדי להתמודד עם מחלת ילדם ועם מותו.
התמודדות כזו, עם מחלה גופנית ונפשית הכרוכות זו בזו, מתוארת במעשה אחר מאוסף אסע"י, מספר 1153: 'איך שדים לקחו אשה', הכולל כמה מן המוטיבים האופיניים לאותם סיפורים. אף הוא נרשם בידי הדה יזון מפי יפת שבילי יוצאת תימן, אותה שנה. כמו רוב הסיפורים שיובאו להלן החליפו בו השדים אשה ולא ילד, אך כפי שיודגם בפרק הבא גם הפיות נוהגות לעשות כן לעיתים:
זה קרה בזמן שאבא שלי עבד בכפר. הוא הלך לשם לעבוד. כפר ערבי זה, שמו מצרף. הכפר הוא על ההר ותחתיו ואדי. משני צידי הואדי גנים, שם מגדלים ירקות. ואיש אחד היה ישן בגן, מפחד גנבים. שומר, זאת אומרת.
אבל פעם בלילה בא שד בדמותו ולבושו, נכנס לאשתו. היא חשבה שזהו באמת בעלה, שכבה אתו. כשגמרו, הלך השד והאשה קמה להתרחץ (ככה מוכרחה, אחרי שישנה עם גבר - להתרחץ, ותיכף, לא לחכות עד הבוקר). היא עוד מתרחצת, בא בעלה מן השדה, דופק בדלת.
"מי זה?"
"אני. פתחי, נישן יחד ואני אחזור לשדה".
"מה זה, השתגעת? רק היית כאן - אין לי כבר כוח!"
התפעל הבעל: "מה זה? מה את מדברת? פתחי - איפה אני הייתי?"
"הרי רק גמרנו - מה אתה רוצה? לך לישון!"
חשב הבעל: "זה רק שד היה. אם היתה זונה עם איש אחר, לא היתה אומרת לי ככה. לא אגע בה. היא אמנם לא אשמה, אבל נראה מי שהיה".
הוא לא בא אליה והיא הרתה מן השד, ולא ידעה. הוא לא אמר לה כלום. ושמע שהשדים אמרו לאותו שד: "היא כבר שלך. אתה מוכרח להתחתן אתה, בעלה עזב אותה". והילד בבטן שלה לא יצא. אם היה הבעל בא אליה גם הלאה, היה חצי שד חצי בן אדם. אבל ככה שד שלם יצא.
ובא זמנה ללדת, והשדים הפכו את יום הלידה ליום חתונתה עם השד. היא ישבה על משהו, שתלד, ופתאום נעשה לה כאילו חתונה. אמרה לנשים מסביבה: "תראו, תראו, באו השפעה (ערבית: אלו שבאים לקחת את הכלה מביתה) לקחת את הכלה, הנה תזמורת". והיא לא יודעת עוד שהיא הכלה. ואף אחד לא רואה את זה, רק היא. והם נכנסו לחדר, היא שוכחת שיולדת, אומרת: "ברוכים הבאים, שלום, תשבו". וילדה. הילד, שד הלא, יצא כמו חתול מהר ועף דרך החלון. לקחו השדים אותה והאנשים ראו כאילו היא מתה. זה לא היא מתה, אלא השדים השאירו במיטה בובה מעץ והאנשים חשבו שהיא מתה וקברו אותה. והשדים לקחו אותה עם התינוק.
כמו בן שדים זה גם ילדי הפיות רגילים לעוף ולהסתלק משנחשפה זהותם, דרך הארובה למשל (למשל Keightley, 1850 p. 393). האחים גרים העירו כי פיות חטפו ילדים כדי לשפר את גזען וחוקרים רבים ציינו שהן מתקשות ללדת ילדים משל עצמן, אף שכמה הביאו גרסה שהן נוהגות להקריב את הילדים הגנובים לשטן בימי חגן (Silver, 1999 p. 73-74). אשר לשדים היהודים, הם פרים ורבים מן האדם ולא בינם לבין עצמם, זכרים ונקבות כאחד. כך למשל סיפור אחר מפי כרמן שמואל יליד ליטא (אסע"י 613) הוא נוסח לאגדה בתוך "מעשה ירושלמי" אודות החתן שקידש בטבעתו ענף עץ ומצא עצמו נשוי לשדה שהעמידה לו בנים, וסיפורים דומים אחרים לוקטו באותו אוסף של תמר אלכסנדר ואצל שרה צפתמן-בילר (צפתמן, 1987). אף השדים עצמם לפי המדרש הם בני האדם הראשון מלילית הרשעה, המתעברת גם מזרע שהוצא לבטלה (אנצ' עברית, ע"ע שדים ורוחות, סמאל ולילית). אגדות אלו אינן נחלת היהודים בלבד כמובן, וסמוך למפגשו עם ילד הפיות יעץ לותר לאותו נסיך עצה דומה, לגבי ילדים שנולדו לאיש משטן שהתחזה לאשתו המתה (Goodey, 2001 p. 229).
קו דמיון נוסף בין הפיות הנוכריות לשדים הכשרים הוא הצורך לשמור על הילדים מפניהם בשבועות שלאחר הלידה, בעיקר בטרם נמולו או נטבלו. לקח זה של כמה מהסיפורים היה לדעת אשלימן גורם חשוב לרווחת הנשים, שלא מצאו כנראה הצדקה לגיטימית אחרת למנוחה לאחר הלידה, בדומה לאמונה שאשה הטווה אותו זמן צמר, קנבס או פשתה, בנה יסיים את חייו בתליה (Ashliman, 1997). יש אולם להניח שחלק מאותה השגחה נעשה על ידי אם הבעל או האשה.
כמו הפיות עשויים השדים לגנוב תינוקות, שטרם קריאת שמם בברית המילה לא הוכרע עוד אם יהיו לאנשים או שדים בעצמם, וסכנה נוספת אורבת מלילית הרשעה החונקת תינוקות, כמתואר בקבלה ובהשבעות שמלפני תקופת הגאונים (אנצ' עברית, אותם ערכים). מעשה כזה מעדות ספרד המתאר חטיפת ילדה בידי שדים וסופר צרפתית, רשם בקנדה אָנְדְרֶה אֶלְבָּז מפי ג'וּלי אלבז שאמרה כי רבים מבני משפחתה היו עדים לו. פעם, כשטיפלה אמה באחותה הקטנה ויצאה מהחדר להביא חיתולים נקיים, נעלמה הילדה. היא קראה לאב ששיחק קלפים עם חבריו (כי היה זה חג פורים, בו מותרים משחקי מזל) וזה הבין מיד כי השיח' שחלון החדר השקיף על קברו (Marabout, מנהיג מוסלמי במערב אפריקה) שלח ג'ין לחטוף את הילדה. האב הדליק נר והעלה קטורת בחדר, ובני המשפחה והשכנים התפללו כולם. אחרי שלוש שעות הופיעה הילדה שוב, אך פניה היו מקומטים. ההורים שיערו שהחליפה פרצופים ומאז לא השתמשו באותו חדר, אף כשהיו להם שנים-עשר ילדים (Elbaz, 1982).
נראה שסיפורי ילדי הפיות בנוסח המקובל לא היו בעלי השפעה במערב אפריקה כמו בתימן, אחרת היו ההורים מבינים שאין זו בתם אלא בת שדים. מאידך יתכן שהצדק היה עימם, מאחר והפיות נוטלות כמעט תמיד בנים זכרים ואולי השיבו השדים את הילדה כשהבחינו בטעותם (Ashliman, 1997).
שני הבטים אחרים של הסיפור למעלה ראויים לציון אף כי אינם נוגעים לנושא ישירות. האחד הוא אותה אשה ששוכבת עם זר או ישות על-טבעית ללא ידיעתה, אזרחית ותיקה במיתוסים ובמעשיות שלא למדה דבר מנסיונה רב השנים (בן-מרדכי, 2003). אחר הוא הקשר בין טירוף לרוחות ושדים, כבסיפור שאול (שמואל א' ט"ז 14) ובמעשי גירוש שערך ישו בברית החדשה (לוקס א' 21-28, ח' 26-34, ט' 37-43). בעוד אז סברו ששדים מולידים טירוף, ההנחה היום שטירוף הוא אבי השדים הביאה לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות ללא צורך ולאשפוזים מיותרים של עולים מאתיופיה שהשתלט עליהם ה'זאר' הטבוע בתרבותם (אריאלי, 1994 עמ' 637). זאת אף שכבר במאה ה-17 תיאר ר' משה זכות כיצד להבחין בין שגעון לדיבוק שנכנס באדם, המעיד על עצמו בנפיחות באיבר שהוא שוכן בו ובהשמעת קול שלא דרך הפה, ועוד לפני כן הורה האר"י כיצד להבחין אם רוח זו או שד, על-ידי בדיקת דופק החולה (נגאל, 1980 עמ' 80-82).
בטרם נפנה לפרק הבא שהנחיות אלו יועילו בו ביותר, ראוי להזכיר בובת עץ יהודיה אחרת שבמעשיה עליזה יותר מתוך 'שער שלושים' לאברהם אבן-חסדאי, איש ברצלונה בן המאה ה-13, המזכירה את הדקמרון וסיפורי קנטרברי המאוחרים יותר. המאקמה מספרת על אשת סוחר נכבד שאהבה את עבד בעלה, אך חששה שאדונם ימצא אותם יחד. היא הורתה לו על-כן להכין בובת עץ בקומתה, להלבישה בגדים ועדיים ולשימה במיטתו (אבן-חסדאי, 1961):
ויהי בחצות הלילה ויבוא האיש ממסעיו ויכנס בביתו
ויבקש את אשתו ולא מצאה
ותעבור עליו רוח קנאה,
ויחשבה עם העבד וילך נבהל עד החדר שם העבד עצור
וימצא הפתח סגור.
ויביט בעד חור אחד וירא הצלם עם העבד ישנים כשני חשוקים
הוזים שוכבים ומתחבקים ונושקים,
ויאמר לו: "אוי לך, הבוגד והמורד! הגם לכבוש הגבירה עמי בבית?"
אמר העבד: "חלילה לנו אדוני, חלילה!
כי הנה היא בית אביה הלילה,
ואני עשיתי הצורה
הזאת להיות לי לחברה
תחת אשר חליתי פניך להשיאני ולא רצית"...
ובראותו גודל אמונתם
בטח לבו בחברתם
ולא נשמר עוד מהם,
עד כשהיו ביחד שניהם
היה חושב כי הצלם הוא ולא יחוש אליהם.
איור של ג'וזף פטון (Joseph Noel Paton) למריבת אוברון וטיטניה, משנת 1849. השם changeling משמש ב'חלום ליל קיץ' לתאור החטוף דוקא ולא ממלא מקומו. דברי פָּק לפיה בתמונה א' של המערכה השניה, בתרגומו המתנגן של אברהם עוז (שקספיר, 2006 עמ' 58-59):
הלילה כאן חוגג אוברון מלכנו.
שהמלכה תשמור מרחק ממנו;
שכן קוצף עליה עד מאוד הוא
כי ילד רך, נגנב ממלך הודו,
היא מחזיקה אצלה, חטוף רב-חן,
ולאיש לגעת בו היא לא תיתן.
ואוברון קנאי, חושק בנער,
להיות אתו בין אביריו ביער,
אך היא אינה מוסרת את הילד,
עונדת לו פרחים כולה צוהלת.
'גירוש השדה' ובריג'ט קלירי
כפי שסיפוריו של מרטין לותר על ילדי פיות שמשו מאמר קתולי מבולבל לטעון כי היה מטורף (L. P., 1828), כן שימש מקרה אחר, שרפתה של בריג'ט קלירי, ביד פוליטיקאים שהתנגדו לשלטון עצמי באירלנד בטענה שאין עם זה מסוגל לכך.
בריג'ט קלירי (Bridget Cleary), תופרת שמלות ממחוז טִיפֶּרָרִי, היתה בת עשרים ושש כששרף אותה בעלה למוות ב-1895 במטבח ביתם בעזרת שמן פרפין, בנוכחות אביה וקרובים אחרים, מתוך אמונה שהוחלפה בידי הפיות. במשך שבועיים היתה חולה בדלקת סימפונות או דלקת ריאות וסבלה מתשישות ומהזיות. נראה שמיכאל בן השלושים וחמש, שהיה נשוי לה זה שבע שנים בלא בנים ובנה חביות למחיתו, חוזק בדעתו על ידי דודנה ג'ק דוּן שהיה מספר עממי ובקי במנהגי הפיות; אנאלפבית, נמוך וצולע, אמרו עליו שחי בניהן בעצמו.
המוקד לא היה אלא העינוי האחרון בסדרה של מרקחות עשבים שאולצה האשה לבלוע יחד עם חלבה הראשון של פרה שאך המליטה, חקירות ואיומים שעברה כדי שתודה שאינה היא עצמה. הבעל אירגן שתערך מיסה בבית, נועץ עם רופא ועם שני מרפאים עממיים ולא עזב את מיטת חוליה של אשתו אף ללווית אביו שנפטר באותם ימים.
לאחר השריפה טען הבעל שלא הרג אלא ילד פיות, והמתין בשלושת הלילות הבאים לשובה ב'מעגל פיות' סמוך (כך נקראים שרידים של ביצורי אדמה עגולים באירלנד הנחשבים למושב העם הזעיר). הוא ריצה חמש-עשרה שנים מתוך עשרים שנגזרו עליו באשמת הריגה, אחריהן היגר לקנדה.
קשה לקבוע שיש מקום ליחוס הפרעה נפשית למשתתפים בארוע כזה שהוא ביטוי של מסורת עממית מושרשת היטב, אך נסיון כזה אמנם נעשה. ניתן לטעון שמיכאל קלירי סבל מהתקף פסיכוטי קצר או העמיד פנים שזה מצבו, תסמונת קפגרס (Capgras) המתיחסת לזיהוי אדם קרוב כישות המתחזה לו. על שאר הנוכחים בשריפה, שאמרו שפחדו מאלימותו הגוברת בימים הקודמים, ניתן להחיל במאמץ מה את המונח folie à plusieurs, כלומר שהושפעו מאישיותו החזקה של הבעל עד כדי להאמין בדברים בעצמם (O'Connell, 2006).
מעשה דומה בצורה מטרידה הוא סיפור אסע"י מספר 15977, 'גירוש השדה', שניחן בחותם של אמת שקשה לחקותו. אף בעלה של המספרת מתערב באחד המקומות ומוסיף פרט מן הארועים שהיה עד להם. אילה דוידוביץ רשמה את המעשה מפי נאדרה רצון, בת תימן אף היא, בפתח-תקוה שנת 1987. למאזין המודרני בונה הסיפור בהדרגה תחושה של אסון ממשמש ובא והוא מובא למטה במלואו, על אף אורכו:
עכשיו, אנחנו ערב אחד אנחנו יושבים, אנחנו תופרים. אני והוא (בעלי) חיים. בדיוק בשעה שבע באה מישהי, שכנה שלנו, באה אומרת: "ערב טוב". אמרנו לה: "ערב טוב". ישבה יחד איתנו. מספרים אנחנו סיפורים פה שם עד לשעה עשר, אחת עשרה. לקחה עצמה הלכה הביתה.
בדיוק ש... אחרי אולי עשרים דקות, בעלה בא: "מחפוד, מחפוד". אמרנו לו: "כן". אמר לי: "שמעי, קרמה אשתי לא מדברת, לא עונה, לא פוקחת עינים, יושבת כך על הרצפה והיא יושבת". אמרנו לו: "מה קרה?" אמר: "לא יודע, אני אומר לה - קרמה קרמה לישון, קומי בואי לישון". והוא אומר לא זזה, יושבת כמו גולם בול עץ. אז אנחנו שמנו את השתיה ויצאנו והלכנו. אנחנו קוראים לה: "קרמה, קרמה, קרמה". והיא לא מדברת, לא עונה, לא פוקחת עיניים, כמו בול.
אחר כך לקחתי שדב (את יודעת, משלנו). עשיתי לה ככה לפנים טיפ טיפ טל... לפנים ויעטוף (מצטמררת) ונופלת בחזרה. לא פוקחת עינים, רק השפתים שלה. בסדר, עוד פעם אני עושה לה. לא עונה, לא מדברת, לא זזה, לא כלום. עוד פעם אני עושה לה עם מים: לקחתי את השדב עם מים ואני עושה ככה לפנים. הם שונאים את זה, השדים. אז היא עשתה "פו פו פו". אמרתי: "יש משהו", אמרתי: "יש משהו, זה יש משהו בראש שלה".
בסדר, אז מה עושים? אומרים, נשלח את הבנים שלה עם אהרן השמחי (שכן) בשכונה אחרת. למה? יביאו אותו. הוא סופר, הוא יפתח לה 'הכתב'. אז הלכו קראו לאהרן השמחי, ואהרן השמחי איננו. ואנחנו תופשים אותה. והם עובדים בטוהר (בתכשיטים) והם יש להם גמביה של ערבים. יבריקו, שבריה, אומרים פה שבריה - גמביה.
[למי יש? לשמחי?]
לשמחי. אמרתי לו: "אהרן, יש לה גמביה?" אמר: "כן". אמרתי לו: "שמע, יש לך גמביה, גמביה פלגירתה".
[במה?]
מתי בן אדם עומד, היא תזנק לגוף שלו תבלע אותו לשנים. אמרתי לו אני: "לך תביא אותה". הוא הלך להביא אותה, נתקל בדלת, במשקוף של הדלת כשהוא יוצא. למה נתקל במשקוף? השדה כבר מפריעה לו שלא ילך להביא אותה (את הסכין), כי אנחנו לא רואים אותה.
[לא רואים אותה?]
לא רואים אותה, אבל היא רואה אותנו. בסדר, הוא הלך להביא אותה (את הסכין). אמרתי לו: "מחפוד, מחפוד," אני אומרת לבעלי, "ובעלה ואני, אנחנו נתפוש אותה, ואתה תשחוט אותה. תטבחה, תשחוט אותה. מחפוד תשחוט אותה" (אהרן פחד). "אנחנו נתפוש אותה ואתה תשחוט אותה". והוא נכנס עם הסכין הזאת, החדה, והוא משים אותה ככה על הגרון שלה (של האשה הגויה). היא צעקה: "לא, לא" בקולי קולות.
[לגרון של מה?]
והיא צעקה, השדה צעקה מהראש שלה. אמרתי לו: "אהרן, אהרן, תשחוט אותה. תטבחה, תשחוט אותה, תשחוט אותה, הערב אנחנו נביא אותה לכלבים. הם מפחדים השדים מכלבים, תשחוט אותה מיד". והוא ככה משים את החרב לגרון שלה והיא צועקת, "ואהה..."
[את שומעת את הקולות שלה? האשה צועקת?]
השדה מדברת מתוך האשה.
[האשה לא מניעה את השפתים? כלום?]
האשה לא מניעה את השפתים, לא גוף, כמו בול. מה עשינו? אמרתי לה: "את תצאי. מאיפה את?" אמרה: "אני גרה תחת איל ביית (מתחת לבית)". אמרתי לה: "מי הביא אותך לכאן?" אמרה: "היא קראה לי". "מה היא קראה לך?", ג'לה (אמרה): "היא קראה לי". "בת מי את?" אמרה: (הבעל מדבר) "בנת מנחם המרקא".
[מה זה מרקא?]
מרקא, מישהו שמתקן נעלים.
[סנדלר]
סנדלר, למה במקום ההוא היו יהודים ואין סנדלר. בסדר, "איפה את גרה?" ג'לה, אמרה: "תחת איל ביית". "במה?", "תחת הכדרב".
[כדרב זה שם של עץ?]
עץ, כולם מכירים אותו. אמרתי לה: "את תצאי!" אמרה: "לא!" "את תצאי!" אמרה: "לא!" כולתא לה (אמרתי לה): "אנא אשחוט אותך, אטבחיש". ג'לה היא לא תצא.
אמרתי: "אהרן!" הוא לקח סכין, ככה יפעלה (עושה) מקריב אותו אליה, והיא תצרח בקולי קולות. אמרתי לה: "את תצאי?" ג'לה, אמרה: "כן". "לאן?" "למחסן בפנים, פנימה". אמרתי: "אם את יוצאת למחסן, נשחוט אותך ונביא אותך לכלבים".
מלחמה, לחמתי אתה מלחמה. אמרה: "לא, בשום פנים ואופן". ג'ולתי לה (אמרתי לה): "נטבחיש (נשחוט אותך)". שלוש פעמים, ואנחנו נאיים עליה והיא אומרת לנו: "לא!"
[את מדברת אתה?]
אני מדברת אתה דיבור. רוח שדה, אנחנו לא רואים אותה אבל היא רואה אותנה. בסדר, אחר כך הסכימה שהיא תצא. אמרתי לה: "קודם תשבעי שאתי (את) לא תפגעי בה ולא בבעלה ולא בילדים שלה ולא תזיקי לשכנים ולא תזיקי לאף אחד". ונשבעה מה שאני השבעתי אותה מילה במילה, נשבעה שהיא תצא ולא תפגע לא בה, לא בבעלה ולא בילדים ולא בשכנים ולא באף אחד.
[היא חזרה על המילים שלך?]
חזרה על המילים שלי, מה שאני אומרת לה - היא אחרי. אמרתי לה: "עכשיו אני אשים לך כוס מים, אם הכוס המים הזה תשפך אתי (את) יצאתי החוצה. אם לא - הערב אנחנו נשחוט אותך ונביא אותך לכלבים". אמרה: "טוב". אנחנו שמנו לה הכוס מים.
מאיפה יצאה, מהרגל שלה. בזי רגלה ורחתה. ונשפך המים והרגל פעלה (זעה). והגויה פעלה, התחילה לנגב את העינים שלה ותנגב את הפנים שלה, פוקחת את העינים והיא אומרת: "שמע ישראל, למה אתם פה?" בערבית: עובדל מן אל שיטן. "למה אנחנו הינק ולמה אתם פה? מה באתם לעשות? למה אתם פה?"
אמרתי לה: "איפה היית?" אמרה: "לא יודעת". אמרתי לה: "איפה היית, היית באיזה מקום?" אמרה: "לא! אני לא הייתי באף מקום". אמרתי לה: "מה ראית?" אמרה: "תסלחו לי שאני מדברת אתכם, הוא (בעלה) אמר לי שאני אשן אתו ואני אין לי כוח". אז אמרתי לה: "מה קרה?" אמרה: "הוא אמר לי אבל אני אין לי כח, רציתי שהוא יכנס לישון הראשון. מה עשיתי, והוא מכדיד עלי (משכנע אותי) אלא אשן איתו. אמרתי לו: תנפודג, מה זה? תבעוט אותך. תנפודג סלחֶה, תבעוט אותך סלחה". אמר לה: "תבעוט אותך אנתי (את)". אמרה: "תבעוט אותך אתה". אמר: "תבעוט אותך בעיטה". בסדר, היא לא נכנסה הביתה, באה אלינו עד שישן בעלה.
עכשיו חזרה הלכה לישון. נכנסה הבית ויש חלון פנימי, חצי חלון פנימי, והיא נכנסת - בעלה ישן. והיא רואה את החלון הזה כבר לא חצי חלון אלא דלת, ממש דלת מושלם. ובחורה עומדת. ג'לה (אמרה) בחורה יפה, משגעת, בחורה יפה.
אומרת לו: "ג'דם כ'דם, קום עין (תסתכל) על הבחורה היפה. קום קח לך אותה ג'דם. ג'דם, קום תראה איזו בחורה יפה, קום קח אותה בשבילך". ככה שלוש פעמים, ובפעם השלישית באה וכיסתה על העינים.
ואחר כך היא (הגויה) תחבק אותו, את בעלי ואת שכן והיא בוכה. תחבק אותנו ותנשק אותנו, היא בוכה. אמרה: "אני, לא יודעת, אם אתם לא היתם פה, אני הייתי אבודה".
אף כי קשה להשתתף בהכרת התודה של האשה הגויה, שכמעט נעשה לה כמעשה איזבל שנרצחה והושלכה לכלבים (מלכים ב' ט' 30-37), יש לקבל את עדותה שאמנם ניצלה בדרך זו מן השדה, אשר קוותה שתמלא במקומה את חובת המשכב עם בעלה. אם לשפוט לפי סיפור המעשה למעלה, אין להתפלא שלאחר ארבע שעות של אגדות מפי שכנתה נתקפה האשה (שלפי דבריה היתה עייפה כבר כשבאה) הזיות על שדים ורוחות בשובה לביתה, שעיצבו את הצורה שלבשה התמוטטתה הנפשית בשל המצוקה בחיי הנישואין.
קולן של אגדות ילדי הפיות מהדהד מהשוואת האשה כפוית השד לבול עץ, ויותר מכך בגירוש השדה על ידי איום בהריגה ולא גזירה עליה במילים כדרכם של בעלי הניסים (בר-אילן, 1995 עמ' 19-21). בהצמדת הסכין לגרונה מזוהה השדה עם האשה כמו תפסה מקומה בפועל ממש. איום על דיבוקים שנכנסו באנשים עשוי להיות בשמות קדושים ובהשבעות או בהבאת מניין יהודים עם שופרות וכמעט לעולם אינו בפגיעה פיזית, אף שבמקרה יוצא דופן סטר הצדיק מזיכלין לאישה שרוח נכנסה בה והיכה אותה בלולב עד זוב דם (נגאל, 1980 עמ' 92).
כוס המים הוזכרה כבר בקשר לגירוש שדים וכן השתכנות הדיבוק באחד מאיברי הגוף, הראש במקרה זה. המשא והמתן אופייני אף הוא לסיפורי דיבוקים וכן ההשבעה שלא יזיקו לאיש ביציאתם הגורמת תכופות לשבירת כלים וחפצים, בעופפם דרך החלון כמעשה בן השדים בצאתו מרחם אמו בסיפור 1153 למעלה. לרוב הם נדרשים אכן לצאת מן הרגל, דרך האצבע הקטנה שבצד שמאל, מתוך חשש שהאיבר שהם יוצאים ממנו ינזק - והשדה היפה נהגה על כן לפי שבועתה ובהגינות (נגאל, 1980 עמ' 93-95). טבעה שלה אמנם אינו ברור בדיוק: היא שדה, אך גם רוחה של בת מנחם הסנדלר. היא נכנסה כדיבוק לאשה, אך גם תפסה את מקומה או משוטטת בלתי-נראית מחוץ לה. משכנה תחת הבית מזכיר את הקוֹבּוֹלְד, שדון הבית הגרמני, אך מגוריה בעץ מקרבות אותה לדריאדות, נימפות היער היווניות.
בציור המבנה הפואטי של הסיפור אנו נאלצים להסתפק בנוסח הרשום כאן, בלא ההטעמות והמחוות, הבעות הקול, הפנים והגוף של המספרת והקהל, שאבדו עם העלאת המעשה המהוגד על הכתב. אף תפיסתנו את מרכיביו השונים אינה זו של הקהל לו נועד ומקרבו באה, שאנו מרוחקים ממנו במקום, בשפה ובזמן, באופן בו מוצג הסיפור לפנינו ובמובנים רבים אחרים, ואשר השדים ורוחות המתים היו בו כנראה מבני הקהילה ממש, חלק בלתי נפרד מן המסורת והתרבות.
חוקיו של אקסל אולריך מתיחסים לז'אנר המעשיה, אך נמצא את מרביתם גם בסיפור כאן ובאגדות ילדי הפיות בכלל. כאמור למעלה, מראש ניתן לפסול את ההרחקה בזמן, במרחב ובמעמד החברתי. רוב אגדות אלו מתרחשות בין בני ארצם ומעמדם של המספר והמאזינים, עם תיאור ברור של זמן ומקום, תכופות מנסיונו האישי של המספר או של אנשים קרובים לו. אף סיפור המבוא, שהפתיחה החוץ סיפורית בו היא בלשון מעשיה ממש, ממשיך ונותן הוראות לגירוש ילדי פיות שלפי העדויות ההסטוריות התקבלו ללא עוררין. הסיפור כאן מתרחש בבית שכנתה של המספרת, והזמן נקוב בדיוק של דקות.
יסוד החזרה מאידך נמצא כאן, תכופות בצורת השילוש שטען אולריך כי היא גבול המחשבה הפרימיטיבית. המספרת מזה על שכנתה מים שלוש פעמים, שלוש פעמים היא מאיימת על השדה להורגה, שלוש פעמים אמרה השכנה לבעלה שיקח למשכבו את השדה היפה. השילוש אינו משמש רק ככלי סיפורי להעצמה, לשיהוי ולהדגשה, כמו בתיאור החוזר של כפיון השכנה, אלא גם כמאפיין של הטקס המאגי שבצעה המספרת עליה, בפועל ממש.
האחדות האפית של הזמן והמקום וחוק הדיאלוג מן הדרמה היוונית נמצאים כאן, ושתיים ניצבות על הבמה: המספרת והשדה הלוחמות זו בזו. שאר הדמויות אינן אלא ניצבים דוממים. אולי משתקף אף חוק התאומים במוטיב שביסוד אגדות סיפורי הפיות אשר מוצא ביטוי כאן, התדמות השדה לאשה וזיהוי שלה איתה. גם חלקים השאולים מיצירות קאנוניות ישנם, בצורה של התגשמותם במעשי האנשים החיים: פרטים רבים לקוחים מסיפורי הדיבוק וגירוש השדים בתלמוד ובמדרשים.
את הסממנים שהזכיר דוב נוי, האלמנט החריג והמשאלה הכמוסה, ניתן לראות כלב ליבם של סיפורי ילדי הפיות שנושאם הוא ילד חריג, הכחשת הקשר אליו והרצון שישתנה או שיעלם. שוני הילד עשוי לקבל מימד פנטסטי, כמו הטיפוס על קירות כאשר אין איש רואה אותו בסיפור המבוא, אך חלקו גם מציאותי ביותר, כמו בחלק השני של אותו מעשה. מאידך, גם המרכיבים העל-טבעיים בסיפורי ילדי הפיות וגירוש השדים נטמעו בתרבויות מוצאם עד כדי להיות חלק אמיתי וממשי בתוכן, ואולי אין לראות את הופעת השדה כאן, או את הטענה שילד הוחלף על ידי פיות, כדבר חריג באותן תרבויות.
בריג'ט ומיכאל קלירי ביום חתונתם, לפני שחטפו הפיות את האשה (RTÉ One, 2006)
סיכום
הסיפורים מארכיון הסיפור העממי בישראל שהובאו כאן ונרשמו כולם מפי יוצאי תימן (1449, 1153 ו-15977), יונקים ודאי הרבה מן המסורת המוסלמית שמזכיר חסן אל-שמי למעלה (על גניבת ילדים בידי הג'ין) כמו מדברי הקבלה והמדרשים על שדים, גלגול נשמות וגירוש רוחות מתים. הם חולקים אולם עם סיפורי הפיות האירופאים את המוטיבים המרכזיים של גניבת ילד או אשה מתוך רצון הפיות והשדים להרחיב ולשפר את גזעם ומשום יכולתם המוגבלת להתרבות בעצמם, החלפתו בבן מבניהם או בבובת עץ בדמות אדם, והשבתו על ידי איום על חיי ילד הפיות שבעריסה או היצור המחופש לאשה.
האוניברסליות של סיפורים אלו נובעת ללא ספק מן המצוקה שהם מבטאים המשותפת לכל חברות האדם, של לידת תינוק פגוע שאינו גדל למלא את הציפיות שתולים בו או מחלה ומוות של אדם קרוב אחר, והמענה שהם נותנים למשאלתם הכמוסה של ההורים שאין זה בנם שלהם או אותו אדם המוכר להם שמת או השתנה לבלי הכר אלא יצור אחר שתפס ברשעות את מקומו, וכי ניתן להשיב את הדברים על מכונם באמצעות כלים שבהשג ידם. מצוקות ותקוות אלו מוצאות ביטוי גם בסיפורים אלו מארכיון הסיפור העממי בישראל.
אף שהתמקדה עבודה זו בסיפורים שביסודם המוטיבים שנמנו כאן, משאלה כמוסה דומה מוצאת ביטוי גם בקבוצת סיפורים נוספת, הכוללת בין השאר את 'ראש הפר ובת המלך' (אסע"י 5787), 'ראש כבש הופך לילד' (אסע"י 6867) ואת 'הנס הקיפוד' שבסיפורי האחים גרים (Grimm, 1812). אף אצלם אם המשתוקקת לילד זוכה בתינוק גרוטסקי ומוזר, אך זה נישא לנסיכה ונהיה לגבר יפה תואר למרות מומו, חרף התערבותה ובזכות הקרבתה של אשתו, ואין הוא יצור פגום וחסר ערך שהוחלף בתינוק האמיתי. מנקודת מבט זו אין אלו אלא סיפורי 'הברווזון המכוער'.
אם נואשת אוחזת בתינוקה בעוד היצורים העליזים חוטפים אותו מידיה לצלילי כינורו של חברם (Blaenau Gwent Council)
ביבליוגרפיה
אבן-חסדאי, א': "בובת העץ (מתוך שער שלושים)" בתוך שירמן, ח': השירה העברית בספרד ובפרובאנס (ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1961) כרך ב' עמ' 263-264
אסע"י 613: "איך ר' יצחק וולוז'ינר שחרר חתן מהשדים", רשמה הדה יזון מפי שמואל ברמן יוצא ליטא, 1958. בתוך אלכסנדר, ת': סיפורים דמונולוגיים (ירושלים: המכון למדעי היהדות, 1991) עמ' 59-60
אסע"י 1449: "שדים לקחו והחזירו ילד", רשמה הדה יזון מפי ישעיה שבילי יוצא תימן, 1959
אסע"י 1153: "איך שדים לקחו אשה", רשמה הדה יזון מפי יפת שבילי יוצאת תימן, 1959. בתוך אלכסנדר, ת': סיפורים דמונולוגיים (ירושלים: המכון למדעי היהדות, 1991) עמ' 63
אסע"י 6867: "ראש כבש הופך לילד", רשמה בילי קמחי מפי עורה דימנט יוצאת איזור קזבלקה רבה, מעלות 1965
אסע"י 5787: "ראש הפר ובת המלך", רשם יחיא פרץ מפי דוד פרץ יוצא מרוקו, 1963. בתוך אלכסנדר, ת': דמות האשה בספור העממי (ירושלים: המכון למדעי היהדות, 1991) עמ' 45-50
אסע"י 15977: "גרוש השדה", רשמה אילה דווידוביץ מפי נאדרה רצון יוצאת תימן, פתח-תקוה 1987. בתוך אלכסנדר, ת': דמות האשה בסיפור העממי (ירושלים: המכון למדעי היהדות, 1991) עמ' 149-150
אריאלי, א' ואייצק, צ': "מחלות נפש הקשורות לאמונה בהשתלטות ה'זאר'", הרפואה, כרך 126 חוברת י"א (יוני 1994) עמ' 636-642
בן-מרדכי, י': "לשכב עם שד, עם מלאך, עם אל", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך 22 (2003) עמ' 47-68
בר-אילן, מ': "גירוש שדים על-ידי רבנים: משהו על עיסוקם של חכמי התלמוד בכשפים", דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, כרך 34 (1995) עמ' 17-31
נגאל, ג': "ה'דיבוק' במיסטיקה היהודית", דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, גליון 4 (1980) עמ' 75-101
צפתמן, ש': נישואי אדם ושדה: גלגוליו של מוטיב בסיפורת העממית של יהודי אשכנז במאות הט"ז-הי"ט (ירושלים: אקדמון, 1987)
שקספיר, ו': חלום ליל קיץ, תרגם א' עוז (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006)
Aarne, A. and Thompson, S.: The Types of the Folktale (Helsinki: Suomalainen Tiedeakatemia, 1964)
Arnason, J.: "The Father of Eighteen Elves", Icelandic Legends, tr. G. E. J. Powell and E. Magnússon (London: R. Bentley, 1864) Retrieved Oct. 3, 2007
Ashliman, D. L.: Changelings (University of Pittsburgh, Sep. 3, 1997), Retrieved April 5, 2007
Blaenau Gwent Council: Folklore of Llanhilleth & Aberbeeg (n.d.), Retrieved Oct. 5, 2007
Ollason, J. G.: "Mind the Crooked Finger" in Douglas, G.: Scottish Fairy and Folk Tales (London: W. Scott Publishing Co., 1901) pp. 123-124, Retrirved Oct. 2, 2007
Eberly, S. S.: "Fairies and the Folklore of Disability: changelings, hybrids and the solitary fairy", Folklore, Vol. 99 No. 1 (1988) pp. 58-77
El-Shamy, H. M.: Folktales of Egypt (Chicago: University of Chicago Press, 1980)
Elbaz, J.: "A Baby Kidnapped by the Jnun" in Elbaz, A. E.: Folktales of the Canadian Sephardim, anon. tr. from French (Toronto: Fitzhenry & Whiteside, 1982) p. 108
Goodey, C. F. and Stainton, T.: "Intellectual Disability and the Myth of the Changeling Myth", Journal of the History of the Behavioral Sciences, Vol. 37 No. 3 (Summer 2001) pp. 223-240
Grimm, W. and J.: "A Changeling Is Beaten with a Switch", Deutsche Sagen (1816) no. 88, tr. D. L. Ashliman, Retrieved Oct. 2, 2007
Grimm, W. and J.: "Hans-My-Hedgehog", Kinder und Hausmärchen (1812) no. 108, tr. D. L. Ashliman, Retrieved Oct. 4, 2007
Grimm, W. and J.: Household Stories by the Brothers Grimm, tr. L. Crane (New York: Dover Pub., 1963) Retrieved Oct. 4, 2007
Haffter, C.: "The Changeling: history and psychodynamics of attitudes to handicapped children in European folklore", Journal of the History of the Behavioral Sciences, Vol. 4 No. 1 (1968) pp. 55-61
Keightley, T: "The Changeling", The Fairy Mythology (London: H. G. Bohn, 1850) p. 393, Retrieved Oct. 2, 2007
Keightley, T: "Two Changeling Tales", The Fairy Mythology (London: H. G. Bohn, 1850) pp. 125-126, Retrieved Oct. 2, 2007
L. P.: "The Insanity of Martin Luther", The Catholic Miscellany (London: J. Robins and Co., Sep. 1828) pp. 163-166, Retrieved Oct. 4, 2007
O'Connell, H. and Doyle, P. G.: "The Burning of Bridget Cleary: psychiatric aspects of a tragic tale", Irish Journal of Medical Science, Vol. 175 No. 3 (2006) pp. 76-78
Paré, A.: "An Example of Monsters that are Created through the Imagination" in On Monsters and Marvels, tr. J. L. Pallister (Chicago: University of Chicago Press, 1982) pp. 38-42
Roberts, A. and Falkenberg, B.: Charlotte Mew Chronology (Middlesex University, 2005) Retrieved Oct. 2, 2007
RTÉ One: "Fairy Wife: The Burning of Bridget Cleary", Hidden History (Dublin, Jan. 2006) Retrieved Oct. 5, 2007
Silver, C. G.: "Come Away Thou Human Child: abductions, change and changelings", Strange and Secret Peoples: fairies and victorian consciousness (Oxford: Oxford University Press, 1999) pp. 59-88
Uther, H. J.: The Types of International Folktales (Helsinki: Suomalainen Tiedeakatemia, Academia Scientiarum Fennica, 2004)
Vickery, R.: "Linnaeus and the Changeling", Folklore, Vol. 99 No. 2. (1988) p. 250
פרט מתוך איור נוסף של פטון, 'The Fairy Raid'. הפיות נושאות את תינוק האדם, אגודלו בפיו, כשקרוביהם הקטנים ומושחתי התואר מתרוצצים סביבם. שלושה ילדים חטופים רוקדים לידם במעגל, כשעל קרסוליהם שלשלאות כסף עדינות.
אוקטובר 2007