|
|||||||||||
הקדמה אדוארד גורי 'הילדה המסכנה' גזירי עיתונים 'פעוטי הפירפורים' סיכום ביבליוגרפיה Snark.co.il הקדמה בסוף שנות התשעים, כאשר האתרים הפרטיים הראשונים בעברית נהנו מחשיפה רבה ותוכניות שיתוף הקבצים לא זכו עוד לעדנה, פרסמתי באתר זה הודעה כי אני מחפש אחר הסרט 'שובו של ראמפול' (Rumpole's Return) משנת 1980, שצולם בעקבות סדרת הדרמה המשפטית. להפתעתי, כעבור מספר ימים מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני מכתב מאמריקה לגביו, ובתוך שבועות ספורים קיבלתי את הסרט ופרק אחר שחסר לי מן הסדרה ('המשולש הנצחי') תמורת פרקים אחרים. אף כי את הסרט עצמו מצאתי מאכזב למדי, הוא ואותו פרק לוו בפרולוג ואפילוג מצולמים עם וינסנט פרייס (Vincent Price) ועם דיאנה ריג (Diana Rigg), אשר נפתחו ונחתמו בקטעי אנימציה שהפליאו אותי באופיים האלגנטי והסוריאליסטי, בדמויות הציוריות ובעושרם של הדימויים. חיפוש ברשת הוביל אותי אל רצועת השידור
אדוארד גורי אדוארד סט. ג'ון גורי (Edward Gorey), "יוצרם של כמעט מאה סיפורים מצוירים וספרי ביעותים," נולד בשיקגו (אילינוי) ב-22 לפברואר 1925, בן יחיד להוריו, איש יחסי ציבור ופקידה בשירות הציבורי. על עבודותיו חתם בשמו ובשורה של שמות עט, רבים מהם סיכולי אותיות דוגמת דראו דוגאיר, וארדור אדגי, רדואי גראוד וגב' רגרא דאודי. מילדותו לא מוכר דבר המרמז על גורלם המר של הפעוטות באיוריו, אך הוא למד לקרוא בעצמו בטרם מלאו לו ארבע ודילג על כיתות א' ו-ה'. בגיל שבע קרא את 'דרקולה' ואת 'פרנקנשטיין' אחריו, אהב סרטי אימה, נהה אחר חרוזי האיגיון של לואיס קרול ואדוארד ליר ורותק לאיוריו של טניאל להם. כמו הוריו שהתמכרו לסיפורי מסתורין, קרא מהם רבבות. אגתה כריסטי נותרה הסופרת האהובה עליו בבגרותו, כמו סרטיו האילמים של לואי פילד (Louis Feuillade). בהמשך נהיה הבלט לאהבתו הגדולה, לצד עניינו בכתיבה ובציור המינימליסטים של המזרח הרחוק. הוריו של גורי הרבו לעבור דירות, לרחוב אחר סביב רוג'רס פארק מדי שנה, ובמלאת לו 11 למד כבר בחמישה בתי ספר שונים. אותה עת נפרדו ההורים ואביו נישא לזמרת קורינה מורה (Corinna Mura), השרה בליווי גיטרה בסרט 'קזבלנקה'. אולי אז היה גורי עד לראשונה לניגוד בין זוהר הבמה לחיי השחקנים, שהוא מצייר בקורותיה של מירלה ספלטובה, 'העטלף המוזהב' (The Gilded Bat). במלאת לו 27 שבו הוריו ונישאו זה לזו (Abbey, 2003 pp. 47-49, 61-62). מופע הביכורים של הבלרינה מירלה ספלטובה, הידועה מיצירת המופת של פלסטיקוב 'La Chauve-Souris Dorée' גורי למד סמסטר במכון לאמנות של שיקגו ועבר לאוניברסיטת שיקגו, מעט בטרם גויס למלחמת העולם השניה ועשה שלוש שנים כפקיד במתקן צבאי במדבריות יוטה שם ניסה הצבא גז רעיל. ב-1950 השלים תואר ראשון בצרפתית באוניברסיטת הרווארד ואף כי השיעורים נראו לו משמימים, נע בחוג תלמידים שנהיו אחרי כן יוצרים נודעים, בהם אליסון לורי (Alison Lurie), ג'ון אשברי (John Ashbery), ויולט לאנג (V. R. Lang) ושותפו לחדר פרנק אוהרה (Frank O'Hara), וכמו רבים מהם למד כתיבה יוצרת אצל ג'ון קיארדי (John Ciardi). אז החל לענוד טבעות על אצבעותיו ועגילים באזניו, להתעטף במעיל פרוות הדביבון שהוא עוטה באיוריו ולקחת חלק בהפקות 'תיאטרון המשוררים' של קימברידג', שמציג עוד את מחזותיהם של יוצרים צעירים (Lumenello, 2007 p. 38; Abbey, 2003 p. 50). ב-1953 החל גורי לעבוד במחלקה הגרפית של הוצאת דאבלדי (Doubleday) בניו-יורק, שם עשה שבע שנים בעיצוב כריכות וטיפוגרפיה לספרים. אותה שנה ראה אור ספרו הראשון, 'הנֶבֶל הפרום או מר אִירְבְּרָס כותב רומן' (The Unstrung Harp), שניחן כבר בהומור השחור ובאיורי הדיו השחורים התואמים, עשירי הטקסטורות והפרטים, של ספריו המאוחרים. הוא הניח מן ההתחלה, שספרים כשלו יהיה כמעט בלתי אפשרי לפרסם בצבע בשל ההוצאה הגדולה. ספרו השלישי, 'האורח המפוקפק' (The Doubtful Guest) מ-1957, הראשון שהמו"ל יעד במיוחד לילדים, מתאר בחרוזים לאקונים את התנהגותו האקסצנטרית של יצור מוזר שצלצל ערב סער אחד בדלת משפחה מנוכרת מראשית המאה שעברה, ולא מראה כוונה לעזוב כבר 17 שנה. המבקרים השוו את דמותו לילד בלתי רצוי ואת הסיפור לאזהרה מפני לידת ילדים (Abbey, 2003 pp. 52-53; Bader, 1976 p. 554). 'האורח המפוקפק'. כעבור 15 שנים אנו פוגשים בו שוב בדפי אלבום המשפחה (Leaves From A Mislaid Album) בספרים הבאים נופלים גיבוריו של גורי, רבים מהם ילדים, למיני אסונות ופגעים מבעיתים. את 'הילדה המסכנה' (The Hapless Child), קורותיה מחמירות הלב של ילדה יתומה המידרדרת מפסגת העושר אל תהומות הדלות, פרסם ב-1961, שנה אחרי שהחל לעבוד ב'אספקלריה' (Looking-Glass Library), יוזמה לפרסום ספרי ילדים קלאסיים שהתפרקה כעבור שנתיים. 'התינוק הבהמי' (The Beastly Baby) מ-1962, ולד מכוער ומרושע, המשתמש בכלים החדים שקרוביו מותירים סביבו בתקווה שיפצע עצמו כדי להשחית את השטיח, מתפקע כשעוף דוקר את בטנו השמנה. בסיפור עשוי חרוזים ושזור מילות שטות מבדחות שפרסם כעבור שנה, כאשר עזב את עבודותיו בהוצאות, 'החורץ העקלקל' (The Wuggly Ump), יצור עב בשר וקטן עיניים החי מעבר להרי חושך וניזון בשקים גסים, מטריות ובוץ, קרב באורח מבשר רע משורה לשורה ובולע שלושה ילדים תמים השוזרים חרציות, סועדים חלב ולחם ומתפללים ערבית. הקובץ 'מפעל החומץ: שלושה כרכים של מוסר השכל' (The Vinegar Works) שראה אור אותה שנה, כולל את פרשת חטיפתה של ילדה שהתרחקה מן האומנת בעת משחקה בידי חרקים אנתרופומורפים שוחרי רע, ואת ספר האלף-בית 'פעוטי הפירפורים או אחרי הטיול' (The Gashlycrumb Tinies), המתאר בחרוזים דקטילים את מותם חסר הטעם של 26 זאטוטים לפי סדר אות שמם הראשונה. מוציאים לאור לא פרסמו את ספריו של גורי לאורך זמן ולבסוף החל להוציא את חלקם בעצמו, ואחרים על ידי אנדראס בראון (Andreas Brown) ידידו, בעל חנות ספרים בניו-יורק. בשנות ה-70 החל להרחיב את קהלו דרך שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים. הוא אייר את ספריהם של פטר נימאייר (Peter Neumeyer) ופלורנס הייד (Florence Parry Heide) וכתב על עלילותיהם של חתול ובובה סינית עם ויקטוריה צ'ס (Victoria Chess) שאיירה את הסיפורים. הוא עיצב תפאורות ללהקת הבלט הגברית Les Ballets Trocadero de Monte Carlo, ואת האביזרים והתלבושות להצגת ראווה של דרקולה בניו-יורק. ב-1978 נסגרה הפקה עתירת תקציב שעיבדה את יצירותיו לבמה בערב הפתיחה, אך הוא הוסיף והשתתף ביוזמות דומות עד שנותיו האחרונות (Abbey, 2003 pp. 54-58, 62). למן פברואר 1980, נחשף גורי אל מליוני אמריקאים בפתח רצועת השידור על שאלה אחת ראוי לתת את הדעת בטרם נפתח בדברים, אם אמנם ספריו של גורי הם ספרי ילדים. באדֶר מתיחסת כך אל המוקדמים בהם בעיקר ובכלל זאת 'הילדה המסכנה' ו'פעוטי הפירפורים', אשר היא מוצאת כי "לזה המורגל בספרי ילדים ישנים כחדשים, הם נראים הרבה פחות 'מהלכי אימים' או 'לא טבעיים' ויותר משעשעים משהם נראים לאחרים" (Bader, 1976 pp. 553-555). "ילדים אוהבים פרודיות ממין זה, על סוגות שפגשו לא אחת בגרסאות משמימות," סבורות אנדרסון ואַפּסֶלוֹף. "גורי," הן כותבות, "מתעמת עם אותו חוג רחב של ספרות הילדים הדוגל באמונה שיש לגונן עליהם ממציאות החיים הקשה." גורי עצמו טען שרוב ספריו נועדו לילדים, אך לא פורסמו כך בשל התעקשות המו"לים (Anderson, 1989 p. 171; Abbey, 2003 p. 53). אם נועדו לילדים ואם לאו, אם ברוכה השפעתם עליהם או רעה, נהיר מכל מקום שאת הדרדקים שבתוך הספרים עצמם מוצא ללא יוצא מן הכלל כמעט גורל מר ונמהר. מוטיב זה, מקורותיהם הסגנוניים של הספרים והסוגה לה הם שייכים, הם הנושאים שניגע בהם כאן. 'הילדה המסכנה' למרות המשותף בין ספריו של גורי, אין הם דומים זה לזה. על 'התינוק הבהמי' קל לאמר שהוא מקברי או בעל הומור שחור, אך הספר ללא הכותרת (The Untitled Book) שוזר מילים שמשמעותן סתומה עם יצורים המתכנסים לריקוד מאגי מוזר ליצירת איגיון פיוטית. קשה מכל להגדרה היא 'הילדה המסכנה', שהשפעתה על הקורא, התמיהה והמבוכה שהיא מותירה, עזים משל כל שאר יצירותיו. יום אחד אביה, שהיה קולונל בצבא, נשלח אל אפריקה חזקה על תאור עלילתה של טרגדיה פעוטה זו שיהיה ארוך כמעט כמוה עצמה, בשל סגנונה היבש והלאקוני. שרלוט סופי, ילדה מאושרת ואהובה, מאבדת את אביה הקולונל בהתקוממות באפריקה, אמה מתה מצער ועל ראש קרובה היחיד נופלת לבנה. פרקליט המשפחה מוסר אותה לפנימיה, שם היא נענשת על מעשים שלא עשתה והילדות קורעות את הוֹרטֶנז, בובתה. היא מתחבאת ביום ומתיפחת בלילות במיטתה, וכשאינה יכולה לשאת זאת עוד בורחת, בכותונת לילה לעורה, וצונחת ברחוב חסרת הכרה. עובר אורח לוקח את המשכית עם תמונת הוריה מעל צוארה ואחר נושא את הילדה ומוכרה לנבל שיכור, המעביד אותה בהכנת פרחים מלאכותיים במרתף חשוך ומטונף, שם דועך מאור עיניה בהדרגה. לעת זו חרד כבר הקורא להפוך את הדף, מפחד אסון נוסף שיפול על העלובית המסכנה, ואין הוא הולך שולל כאשר ברוח ספריה של פרנסס הודג'סון בַּרְנֶט ('נסיכה קטנה') שב האב, שלא מת ככלות הכל, מעבר לים ותר במכוניתו את הרחובות אחריה. בשונה מעט מאותן מעשיות, הוא דורס אותה כשהיא נסה לרחוב, עיוורת כמעט, מהנבל שדעתו נטרפה. האב ניגש להביט בילדה הגוועת, אך היא כה השתנה שאין הוא מזהה אותה. ווילקין ב-1996 ואחרים לפניה, ציינו כבר את הזיקה בין סיפור אסונות זה אל שרה קְרֶו, הנסיכה הקטנה של ברנט, כמו לילדות תמות אחרות שהגורל המר להן, נל הקטנה ששם דיקנס ב'בית ממכר עתיקות', אווה הקטנה שהושיבה סטואו אצל 'אוהל הדוד תום', אליזבת' (בת') מארץ' של אלקוט מן הרומן 'נשים קטנות' ומוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן: מאוזוליאום של גוויות פעוטות, אשר מתו בשל אכזריות העולם ומתוך חסידות יתרה, ורוחותיהן רודפות את ספרי הילדים הקלאסים שעיצב גורי אותה עת עבור 'אספקלריה'. קורותיה של שרלוט סופי נראים לווילקין פרודיה על מעשיות אלה, "פחות קורעות לב מאשר רגשניות, החומר של מלודרמה ויקטוריאנית," ומזכירות לה את דברי אוסקר ווילד (ככל שיכלה אדה לֶבֶרְסוֹן לאצרם בזכרונה, בפרסמה בגיל 68 את זכרונותיה ממנו עם מכתביו אליה): "אדם צריך להיות בעל לב של אבן," אמר הלה, "כדי לקרוא את מותה של נל הקטנה בלא לצחוק" (Ross, 2002 pp. 61-64; Shapiro, 2006 p. 823 no. 111). בפנימיה הענישוה המורים על דברים שלא עשתה ואולם שרלוט סופי המסכנה או נכון יותר לאמר, חסרת המזל (כהוראתו של מילון אוקספורד שטרח לעדכן את הערך Hapless ב-1989), אינה חסודה יותר מכל ילדה קטנה. היא לא נוהגת גדלות לב כשרה קרו בעוניה, והינה חסרת ישע מכדי שיעלה אף הדבר על הדעת. היא לא מקריבה את ילדותה לטיפול באב כפוי טובה כמו נל הקטנה ולא מוסרת חייה במתן בסתר למשפחת חלכאים, האופן בו לקתה בת' במחלתה. אין היא זוכה לגמול על סבלותיה בצורת ירושה שמנה או נישואי אהבה, כמו שרה ונל הקטנה, ולא למות קדושים כמו בת' ומוכרת הגפרורים העלובה, שקפאה יחפה בחורף אך עלתה לגן העדן וחיוך על שפתיה. הקורא לא זוכה אף לקתרזיס או הזדככות של הנפש, כי אין דבר נשגב במסכת המרושעת ואף לא צוהר צר להזדהות עם קורבנה, והוא נותר תמה ומזועזע מאכזריותו הניהיליסטית של עולמה של שרלוט סופי בישת הגדא. קשה על כן לקרוא פרודיה למעשיה, או להשוות אותה כדרך ווילקין לסיפורו המאוחר יותר של גורי על 'הילד החסיד' הנרי קְלַמפּ (The Pious Infant), הנוהג אדיקות יתרה עד מלאת לו ארבע שנים וחמישה חודשים, אז מת מהצטננות בה לקה כשהביא את רפרפת הלחם שלו לאלמנה. בכל תלאותיה לא פוצה שרלוט סופי את פיה ולו כדי ללחוש על ערש מותה, "אלוהים אוהב אותי ומחל לכל חטאי, אני מאושרת!" כמעשהו של קלמפ. קשה לשייך לה השקפת עולם דעתנית כלשהי, או לכל איש בעולמה הקטן שמילים לא נאמרות בו כלל. נראה שהוא מתנהל כולו ברובד קדום וקמאי שאין הן מגיעות אליו. ספרים נראים באיורים, בספרית הוריה של סופי, בכוננית שבחדרה ובלשכת עורך הדין, אך איש אינו קורא אותם. בפנימיה הם משמשים להעניש את הילדה, שהעמידוה על דרגש גבוה עם כרך כבד על ראשה. מאור עיניה של שרלוט סופי החל דועך במהירות אמנם בכל גיבוב הדברים לא נאמר עוד דבר על הציורים, הקורמים עור וגידים על שלדם הגרום של המשפטים. בראיונות עמו ובהתארחו בתוך ספריו (כמו בעלילות האלפבתיות של 'החדודים הסינים' או 'דימום האף המפואר') תאר עצמו גורי כסופר ולא כצייר, ותמיד נהג ללטש מילותיו כדי שלמות לפני שפנה אל מלאכת האיור. אז רשם לפעמים מתווה גס בעיפרון ועתים פנה מיד לשרטוט הפרטים הרבים והמרקמים הצפופים, בדיו שחורה ובציפרנים דקות שאגר לפני שהופסק יצורן. את איוריו ערך בגודל אמיתי, פחות מ-15x10 ס"מ בדרך כלל, שלא כנוהג המקובל להקטינם בהדפסה (Ross, 2002 pp. 22-29, 33, 108-111; Abbey, 2003 p. 60). כאן, באיורים, מתגלה גורם או התגלמות צרותיה של סופי בדמות שרצים קטנים ונתעבים החומקים בשוליים. רק חיפוש מכוון מגלה את הראשון, מציץ בחלון אל סלון ביתה המאושר בתמונה השניה. בתמונה הרביעית, חומקת אחרי דלת שנותרה לאסונם פתוחה, מציצה דמות הדומה ואינה דומה לחתול בפרידה מן האב שנקרא לאפריקה. מעתה היא דבקה בילדה כספחת, לובשת ופושטת צורת עטלף, לטאה או קרפדה, מסתתרת אחרי מעקות, נחבאת תחת שמיכת אמה הגוועת, בחרכי קירות ומאחורי וילון מיטתה בפנימיה, וכשאין איש נותן עליה את הדעת קרבה ותולה בה מבט סתום. "דומה היה לי שהאויר מלא יצורים מכוערים הלועגים לי ומטפסים עלי" אומר קאריספורד בתארו את קדחת המוח בה לקה, עת האמין שהפסיד את כל כספם של שרה ואביה בספר 'נסיכה קטנה' (ברנט, 1977 עמ' 81). קנדי מצביע על מוטיב זה בקשר לאותות מבשרי רע בדמות חיה מן הספרות הגותית של המאה ה-19, דוגמת העטלף המתדפק בחלון קורבנותיו של דרקולה. חתולים, עטלפים וינשופים מבעתים את הישן ב'תרדמת התבונה' של גויה. עטלף מבשר רע חולף חרישית אצל ארתור יוז (Arthur Hughes) ב-1852, אחרי עץ הערבה מענפיו תיפול עוד מעט אופליה עם מקלעות פרחיה אל מותה (Kennedy, 1993 p. 185). עטלף, קופים ונחשים מכונפים חגים סביב המלכה אלינור של אוולין דה מורגן (Evelyn De Morgan) ושושנים אדומות מוטלות תחתיה, בבואה להרעיל את רוזמונד הנאווה. השושנים לרגלי רוזמונד הן לבנות, כמו אלה המלאכותיות שנפלו תחת שולחנה של שרלוט סופי המסכנה. דמויות קטנות דומות, של עטלף, חתול ולטאה, פזורות בין המכשפות המתהוללות בחזונו של פאוסט בליל ולפוגה, כפי שהעלה אותו לואי פלרו (Luis Ricardo Falero) ב-1878 על בד, ומעידות על המקום ממנו באו אל עולמה של סופי הקטנה. נראה שהיו פוקדות גם דמויות אחרות אצל גורי בילדותן, כפי שרומזות שורות מתוך 'הלקח המאלף' של 1958 (The Object-Lesson). "על החוף עטלף או אולי מטריה, ניתק מן השיחים גורם לעומדים בסמוך לזכור את מכאובי הילדות" 'תרדמת התבונה מולידה מפלצות', תחריטו של גויה גזירי עיתונים בראיון שערך רוס עם גורי באוגוסט 1994, נמצא הדיאלוג המוזר הבא (Ross, 2002 pp. 14-15):
הדפסי כסף של אטגט משנת 1925. מימין גני סקו ומשמאל רח' הגובלנים בפאריס (Juhel, 2007) מכל ההשפעות שמזכיר גורי או אשר מיחסת לו ווילקין, תצלומיו של יוג'ין אטגט הם הדומים ביותר לציוריו. פסלים מסבים מן הצופה את פניהם בגני סקו (Parc de Sceaux) של ראשית המאה ה-19, כמו אלה של גורי האדישים לטרגדיות המתחוללות מאחורי גבם. לא הרחק, גביעי ענק כבדים על כני אבן במשעול 'המרבד הירוק' של ורסאי (Allée du Tapis Vert) דומים לכדי הקבורה אדירי המימדים שהוא מציב בציוריו או מפיל על ראשי קורבנותיו. חדרים שצילם אטגט בביתו מרוהטים בכלי הרוקוקו מן המאה הקודמת, שידות כבדות, ספריות עמוסות, ניירות קיר מעוטרים ושפע חפצי הנוי הזעירים המשמשים לגורי תפאורה. בובות תצוגה חסרות ראש במלבושים מהודרים מתנכרות ביהירות לעוברים ושבים מול חנויות הבגדים של שדרת הגוֹבּלֶנים בלב פאריס (Avenue des Gobelins) ובחלון ראווה, שלושה ברנשים מטורזנים הניצבים סביב אימום רביעי שאיבד את ראשו בתאונה מחרידה, כמו נלקחו מבין זירות הפשע של גורי בחוגי החברה הגבוהה (Juhel, 2007). ספר התצלומים שמזכיר גורי הוא 'ראיה', תמונות זירות התאבדות ורצח שנטלה משטרת ניו-יורק בשנים 1914-1918 (Sante, 1992). ספרים דומים, כמו 'עיר הצללים' של ויליאמס ודויל (Doyle, 2005), מעידים כי גורי אינו היחיד שחש בחינן המצמרר של אותן תמונות. ספר אחר של סנטה מעיד כיצד נחשף הוא, כמו מליוני אמריקאים, למקור השראה עגום זה: 'ניו יורק אפלה' מציג תצלומים דומים שהדפיס צהובון ה'דיילי ניוז' בין שנות העשרים לחמישים (Hannigan, 1999). דוגמה אחרת מיני רבות היא תערוכה מתמונות ה'לוס אנג'לס הרלד' אשר מראה אף ילדה ממינה של סופי הקטנה, מרי רחל בת התשע המצולמת עם בובתה, לאחר שחולצה משתי הקשישות שכלאוה שנים ארוכות בביתן והאכילוה לחם וקליפות תפוחי אדמה. הכותרות נראות לעתים כמו שורות מספריו של גורי ממש. "דני קיבל מתנות רבות לחג המולד! אך התאונה הנוראה ארעה עשרה ימים לפניו" (Keaton, 1999). זירת פשע בניו יורק של ראשית המאה שעברה, מספרו של לוק סנטה (Sante, 1992) אולי התגלתה האיכות הלירית של שורות קצרות אלה לגורי מכתבי פליקס פניון (Félix Fénéon), אם בזכות לימודי הצרפתית ואם דרך אוסקר ווילד היושב לצידו בכרזה של טולוז-לוטרק למולן רוז'. לאחר 13 שנות לבלרות במשרד המלחמה הצרפתי ומאסר באשמת אנרכיזם, החל זה לערוך בעיתון יומי את מדור הידיעות הקצרות של דיומא ופלילים המכונה chiens écrasés, "כלבים דרוסים". בזכות פילגשו שאספה את גזירי העיתונים ראו אלה אור בצורת 'רומאנים בשלוש שורות', אשר כמו גורי מבקשים לספר את עלילתם במילים ספורות (Fénéon, 2007): לתלות עצמה בבריח חלונה. אחוזת זעם נסה אל השדות" "בשאפו קמצוץ טבק הרחה התעטש א' שֶברֶל, ובנפלו מעגלת השחת שהוביל מפֶּרבֶנשֶׁר, אוֹרן, מת" לעתים דומים איוריו של גורי לאלה מתמונות המשטרה המראות אתרים שוממים, והמקרים מתוארים בהם טרם התרחשו, אחרי שתמו או מחוץ לשדה הראיה, אולי מתוך אנינות הדומה למנהג המחזאים הקלאסים לספר את הארועים היותר מזוויעים מפי השמועה, על ידי המקהלה. 'האגף המערבי' (The West Wing) למשל נראה עזוב למדי, על אף סימנים כי דבר מה התרחש או עתיד לקרות בו אי פעם. מראה הבריה הצונחת לאטה לאורך כל 'התקף השקיעה' (The Sinking Spell) נותר בגדר תעלומה, אף ששאר משתתפי העלילה תולים בה מבטם כל העת בתדהמה. הקורא נאלץ לנחש את צורת מעשי הזימה התאוותניים שמתמכרים להם משתתפי 'הספה המשונה' (The Curious Sofa) וירכתיה של זו, המונעת במכניזם כמו שארתה המלכותית בלשכת אלפונסו ה-13 (שמתאר דאל בעלילות 'דודי אוסוולד'), הם כל שניתן לראות באותה 'יצירה פורנוגרפית מאת אוגדרד וארי' בבואה אל קיצה הנורא. יחד עם זאת, אין ספק כמעט כי תמונות התינוקות המתים שאסף גורי (לצד אבנים, בובות בד, גולות דלתות, מגררות גבינה ושאר עצמים שונים ומשונים) אינן שייכות לתחום הפלילים. תצלומים ממין זה נותרו בשפע מן המאה ה-19 באירופה ויותר מכך באמריקה. בני הזמן מצאו נחמה על מות יקיריהם בהנצחת דמותם מיד לאחר הפטירה, כל עוד שרירי הפנים הרפויים מעניקים להם מראה של שלווה טרם צפידת המוות החלה. תאוריהם אותם לעת זו באיגרותיהם נראים כמו נלקחו משורותיה האחרונות של בת' מארץ', והם כותבים עד כמה מקלות על אבלם מזכרות מוות אלה, מסכות גבס ופסלים, ציורים לבעלי האמצעים ותצלומים לאחרים, שהיו תכופות התמונות היחידות של הילד שנותרו להורים. הילדים המתים מוצגים בהם לרוב כישנים, מוקפים בני משפחה, פמוטות ופרחים, או יושבים עם צעצועים בנסיון ליצור אשליה של חיים, ולצופה המודרני הם קשים לצפיה וקורעי לב (Meinwald, 1990; Jalland, 1996 pp. 288-291). מתוך ספר האלפבית של גורי 'פעוטי הפירפורים', 1963 (The Gashlycrumb Tinies) 'פעוטי הפירפורים' אולי היצירה שהשפיעה ביותר על התרבות הפופולרית מאוצר עבודותיו של גורי הוא ספר האלפא-ביתא 'פעוטי הפירפורים', אוסף תמונות מוות המראות לא את דמות הגופה או שעת הפטירה אלא את הרגע מבשר הרע שקדם לה. בין שפע עיבודי החובבים להם זכה בולטים שניים באיכותם, 'פעוטי הוגוורטס' של קטריונה מק'קאי וג'ניפר פביאן, המציג את גורלם המר של גיבורי 'הארי פוטר', והגרסה המונפשת והמדובבת של מאט דופלסי. לעתים מעידות אדפטציות אלה על שורשי יצירתו של גורי עצמו, כפי שעושה גרסת אנימציה מקסיקאית גולמית לנוסח הספרדי של 'הזימונים הבוטים' (The Disrespectful Summons), המתארים איך מכרה העלמה קוויל נפשה לשטן ואת מעשיה אחר כך. התמונות והכתוביות בסרטון מוצגות בליווי נעימה עליזה, כסרט אילם באולם קולנוע לעיני צופה בודד ונרגש, והתאמת הסיפור לצלולואיד השחור-לבן מזדקרת לעין מיד (Mackay, 2006; Duplessie, 2007; Calderón, 2007). האות Y של 'פעוטי הוגוורטס או אחרי הרולינג' מציגה את ג"ק רולינג עצמה, מתלבטת בחיבור גורלו של הלורד וולדמורט. הכוריאוגרפיה והתפאורה לקוחים מיסורי הכתיבה של סופר אחר, מר אירברס מן 'הנבל הפרום' (Mackay, 2006) מה הוביל את אדוארד גורי אל הרג אותם דרדקים כמספר אותיות האלפבית, למן איזבל שמעדה במדרגות ועד תלמה שגמעה ג'ין עם בובתה? אולי לא התכוון אלא להסתיר רצח אחד בעל מניע, כמו אצל אגתה כריסטי במקרה 'תעלומת האלפא-ביתא'? "לא צריך להבין שום דבר רציני על יחסי לילדים מהתלאות שאני מעביר אותם," הוא טען. "אני לא מכיר ילדים רבים ואני לא יודע אם אני זוכר באמת איך היה להיות ילד. אני משתמש הרבה בילדים כי הם כה פגיעים" (Abbey, 2003 p. 54). ניתן לנסות לשפוך אור קלוש על התעלומה מתוך עיון בספר 'הזוג הנתעב' (The Loathsome Couple) בו מגולל גורי את קורותיהם של שני רוצחי ילדים, בהתבסס על מקרי רצח אמיתיים ביורקשיר (The Moors murders) שזעזעו אותו עמוקות (Theroux, 2002 p. 12). מספר שורות מן המעשה, הדומות לכותרות של פניון, יכולות לסכם את קווי העלילה העיקריים. אותה שנה נולדה מונה גריץ' לזוג שתיינים" "כשניסו לעשות אהבה, מאמציהם המתמשכים והמתישים הסתימו בלא כלום" "במהלך השנתיים הבאות הם הרגו עוד שלושה ילדים, אך זה לא היה מעולם מסעיר כמו בפעם הראשונה" "כשהיה בן ארבעים ושלוש הצטננותו של הרולד הפכה לפנאומוניה והוא מת תוך ימים ספורים. מונה הידרדרה במידה כזו, שרוב חייה לא עשתה כלום חוץ מללקק כתמים על הקירות. היא מתה בגיל שמונים ושתים או שמונים וארבע" אי אפשר שנעלם מעיני גורי דמיון בני הזוג הנתעבים אליו, בחוסר המיניות שלהם שהוא מציין במפורש. לגבי עצמו התיחס לנושא בראיון משנת 1980, בקשר לגיבורי 'הספה המשונה' (Wilkin, 2001):
'הספה המשונה, יצירה פורנוגרפית מאת אוגדרד וארי' שפורסמה ב-1961 אם נבחר להפליג באותם מים בוגדניים, נצביע על כך כי בני 'הזוג הנתעב' עצמם מופיעים כגוף אחד על גב הכריכה, חציו גבר חציו אשה, דמות שיכלה לגלם לסופר את זהותו הא-מינית. השם אדוארד כתוב תחת הילדה האוחזת בידו האחת והשם גורי תחת הילד מעברו השני, וילד שלישי קבור תחתיו ברחם האדמה. מכאן לא רחוקה אף הדרך אל ההשערה כי משיכתו של גורי אל המעורפל והמשתמע לשתי פנים ואפילו החלטתו לכתוב עבור ילדים, מקורן שתיהן באותם יסודות רעועים. כפי שניסחה וולפנשטיין את הדברים במסעה אל נבכי הומור הילדים: "משחק בכפל משמעות של מילים כרוך בשני יסודות דו-משמעים, של הרגש ושל המין. לכל אדם יש נטיות בי-סקסואליות וילדים במיוחד חשים שהמגדר אינו מוחלט, שבן יכול להפוך לבת ובת לבן. באשר לרגש, בכל מערכת יחסים לוקח כפל המשמעות חלק. יש מוהל שנאה בכל אהבה, ודרך האהבה למסוך טינה." הוזכרו כבר להטוטיו של גורי בשמו, בפסבדונים בהם חתם על יצירותיו. "שתי כפילויות משמעות אלה," כתבה וולפנשטיין, "מאפיינות ביותר את השם הפרטי. שמו של אדם הוא סימן לזהות מינית ואישית. ילדים המבקשים לשנות את שמם מבטאים תכופות משאלה להשתייך למין הנגדי, או לציוד מיני עדיף" (Wolfenstein, 1978 pp. 63-64). אמנם, הרג ילדים אינו פרי מוחו של גורי בלבד וסופרי ילדים רבים לפניו השתעשעו בהובלתם לטבח. איור הילדונת העולה באש בין 'פעוטי הפירפורים' מעלה מיד על הדעת את פאולין השובבה, לה ארע 'מעשה תמרורים בקופסת גפרורים'. אולי משום כך תמונתה היא היחידה המראה את שעת המוות ממש, בלא לפרש את נסיבותיו (הופמן, 1991). "ומיץ ושפיץ החתולים קוראים בקול ומיללים: הצילו-נא! הצילו-נא! האש אוחזת בקטנה! הביאו מים, מיאו, מיאו! איזה מין דבר נורא הוא!" שנתיים אחרי מותו של גורי התפרסמו איורים שהכין עבור 'מעשי אזהרה לילדים' מזה המין, פרי עטו של הילֶר בֶּלוֹק. אף שאנדרסון ואפסלוף מונות אותו בצדק ראש וראשון למחברי הפרודיות על יצירות דידקטיות כאלה (קיארדי, מורו של גורי, בניהם), הרי שההומור של בלוק, המטיל עונש מופרז על ילדים בשל עבירות פעוטות, הוא כשל הופמן ממש. הנוסח של גורי מגיע עד מחצית הספר ותם שם וברור שלא זו היתה כוונתו, מפני שהשיר השני מאותו מקום מספר על רבקה שנהגה לטרוק דלתות ועל כן נפל פסל כבד על קדקודה מן הכרכוב. פיתוי כזה, גורי לא יכול היה לעמוד בו אם היתה הבחירה בידו משום שהפלת חפצים כבדים על ראשי אנשים, צלע בנין על קרובה היחיד של שרלוט סופי, פלח עמוד על יוריק מספר האלפבית הנדון או כד אפר כבד על עצמו בתום 'החדודים הסינים', הוא מן המעשים החביבים עליו ביותר (Anderson, 1989 p. 172; Belloc, 2002; Belloc, 1907 pp. 63-68). עונש כזה, חסר מידה ובלתי מוצדק המוטל על הילדים, מתאים לעולמו המסוגנן וקר הדם של גורי. שרלוט סופי ועולליו האחרים נספים על לא עוול בכפם, בשל כוחות שמעבר לשליטתם ולהבנתם. אם במותם טמון לקח כלשהו, הרי הוא אכזריותו נטולת הבינה וחסרת הטעם של העולם. "מעולם לא הבנתי למה אנשים מרגישים שהם צריכים להעפיל לאוורסט," אמר גורי, "כאשר אתה יודע שזה די מסוכן לצאת מהמיטה" (Abbey, 2003 p. 60). סיכום ההשקפה הראשונה המוצעת כאן היא כי ההבט הפרודי והאירוני אינו המאפיין העיקרי ברוב עבודותיו של גורי, כפי שנטען בדרך כלל, ובכלל זאת בסיפור 'הילדה המסכנה' השונה מהותית מן המולודרמות הויקטוריאניות שהוא משקף ומתיחס בה במידה אל תרבות האקטואליה של אז כמו עתה. קנדי עושה עוול כפול בכתבו כי "שלא כמו רוב ציירי הקריקטורות, נמנע גורי מנושאים פוליטים וחברתיים עכשוויים" (Kennedy, 1993 pp. 181-182), בראשונה כשהוא שולל מעבודותיו מעמד של יצירות המתקימות מכח עצמן תחת להיות עיוות נלעג של אחרות, ובשניה בהתעלמו מזיקתן אל המציאות שיוצרים אמצעי התקשורת עבורנו בדמות 'רומאנים בשלוש שורות'. בהמשך לקנדי ולווילקין, המתמקדים בהשפעת ספרות אנגליה הויקטוריאנית על גורי ושל האמנות הגבוהה, שותי האבסינת של דֶגה, התקופה הכחולה של פיקאסו, מאטיס, בלתוּס, קלֶי, מגריט, רֶדון, ארנסט, דה קיריקו, הוקוסאי ואחרים (Ross, 2002 pp. 90, 97-98, 102), תואר הקשר בין ספריו לתרבות האקטואליה הפופולרית ואל יוצרים בני המאה ה-19 בצרפת, פליקס פניון ויוג'ין אטגט. הוצגו עיבודי חובבים ליצירתו, המעידים על המקום שתפס בתרבות העממית, וקרבת משפחתו מדרגה ראשונה אל סיפורי הזוועה הדידקטים של הופמן דרך איוריו להילר בלוק. עורק אפשרי נמתח בין התינוקות הויקטוריאנים המתים שאסף גורי ובין ההרג הנרחב של ילדים בספריו אל הרצח הסדרתי של בני 'הזוג הנתעב', תגובה לחוסר יכולתו להורות ילדים, כמו בין מיניותו הלא מוגדרת לכפל המשמעות וריבוי שמות העט בהם השתמש; אולם הודגשה גם הספקנות שיש לנקוט כלפי הסברים כאלה המתימרים לחשוף בעירומה את נפש האדם. "לדברים יש איכויות שונות ולנפש נטיות שונות, כי דבר שמתגלה לנפש אינו פשוט והנפש אינה מגלה עצמה לפני דבר בפשטות," כתב פסקל, "על כן אדם בוכה וצוחק על אותו דבר" (Pascal's Pensées CXII cited in Guthke, 1966 p. 45). כמו הסופרים הויקטוריאנים זוללי הפגרים מכלכל עצמו גורי מגופות ילדים, ואין לאמר מי מרע להם יותר, הראשונים באידיאליזציה של המוות שהם עורכים או השני בעולמו הניהיליסטי. הסוגה ההולמת אותו היא הטרגיקומדיה, כפי שתאר אותה לואיג'י פיראנדלו (Luigi Pirandello) ב-1906, בהקדשה לאוסף הנובלות 'אירמה הדו-פרצופית' (Erma Bifronte). "אני רואה כביכול מבוך, שם תועה נפשנו בין דרכים רבות, שונות, מנוגדות וסבוכות, בלא למצוא דרך החוצה. ואני רואה במבוך אבן דרך הצוחקת בקלסתר אחד ובוכה באחר; למעשה, היא צוחקת באחד על יפחתו של משנהו" (Guthke, 1966 pp. 112-113). מתוך 'האגף המערבי', 1963 (The West Wing) ביבליוגרפיה ברנט, פ': נסיכה קטנה, תרגמה ד' למדני (ירושלים: כתר, 1977) הופמן, א': שוע הפרוע, תרגם א' אופק (תל אביב: זמורה ביתן, 1991) Abbey, C. D. et al.: "Retrospective: Edward Gorey (1925-2000)", Biography Today: Profiles of people of interest to young readers, Author Series, Vol. 13 (2003) pp. 47-66, Retrieved Feb. 4, 2008 from eric.ed.gov (ERIC # ED476286) Anderson, C. C. & Apseloff, M. F.: Nonsense Literature for Children: Aesop to Seuss (Hamden, Conn.: Library Professional Publications, 1989) Bader, B.: American Picturebooks: From Noah's Ark to the Beast Within (New York: Macmillan, 1976) pp. 552-559 Belloc, H.: Cautionary Tales for Children, ill. B. Blackwood (London: E. Nash, 1907) Retrieved Mar. 4, 2008 from archive.org/details/cautionarytalesf00belluoft Belloc, H.: Cautionary Tales for Children, ill. E. Gorey (New York: Harcourt, 2002) Calderón, M.: Conjunciones Irrespetuosas (Dec. 25, 2007) Retrieved Mar. 2, 2008 from youtube.com/watch?v=q44s_6VnA6w Doyle, P. & Williams, C.: City of Shadows: Sydney police photographs, 1912-1948 (Sydney: Historic Houses Trust of New South Wales, 2005) Duplessie, M.: The Gashlycrumb Tinies or After the Outing (Elyria, OH: Clandestiny Productions, 2007) Retrieved Feb. 5, 2008 from youtube.com/watch?v=srvJ5RZ_9rc Fénéon, F.: Novels in Three Lines, tr. L. Sante (New York: New York Review Books, 2007) Excerpts in The Boston Globe, retrieved Mar. 1, 2008 from boston.com/news/globe/ideas/brainiac/2007/08 Gorey, E.: Amphigorey (New York: Perigee Trade, 1980) Gorey, E.: Amphigorey Too (New York: Perigee Trade, 1980) Gorey, E.: Amphigorey Also (San Diego: Harvest Books, 1993) Gorey, E.: Amphigorey Again (San Diego: Harvest Books, 2007) Guthke, K. S.: Modern Tragicomedy: An investigation into the nature of the genre (New York: Random House, 1966) Hannigan, W. & Sante, L.: New York Noir: Crime photos from the Daily News archive (New York: Rizzoli, 1999) Jalland, P.: Death in the Victorian family (Oxford: Oxford University Press, 1996) Juhel, F. et al.: Eugène Atget: Une retrospective, Exposition dans le Bibliothèque Nationale de France (Mar. 27 au Jui. 1, 2007) Retrouver Fév. 29, 2008 de expositions.bnf.fr/atget Keaton, D.: Local News: Tabloid photographs from the Los Angeles Herald Express, 1936-1961, Exhibition in the Los Angeles Public Library (Sep. 1999) Retrieved Mar. 1, 2008 from www.lapl.org/virgal/local Kennedy, V.: "Mystery! Unraveling Edward Gorey's Tangled Web of Visual Metaphor", Metaphor and Symbolic Activity, Vol. 8 No. 3 (1993) pp. 181-193 Lumenello, S.: "Vita: Edward Gorey", Harvard Magazine, Vol. 109 No. 4 (Mar.-Apr. 2007) pp. 38-39, Retrieved Feb. 5, 2008 from harvardmagazine.com/2007/03/edward-gorey.html Mackay, C. & Von Strangehours, C.: The Hogwarts Tinies or After the Rowling (Canonsburg, PA: Strange Hours Design, 2006) Retrieved Feb 5, 2008 from strangehours.com/portfolio/papergashlyindex.html Meinwald, D.: "Memento Mori: Death and photography in nineteenth century America", CMP Bulletin, Vol. 9 No. 4 (1990) Retrieved Mar 2, 2008 from cmp.ucr.edu/exhibitions/memento_mori Miller, R. & Sharpe, K.: MYSTERY! A Celebration (San Francisco: KQED Books, 1996) Excerpts in WGBH, retrieved Feb. 4, 2008 from pbs.org/wgbh/mystery/history.html Ross, C. & Wilkin, K.: The World of Edward Gorey (New York: H. N. Abrams, 2002) Sante, L.: Evidence (New York: Farrar, Straus and Giroux, 1992) Shapiro, F. R.: The Yale Book of Quotations (London: Yale University Press, 2006) Theroux, A.: The Strange Case of Edward Gorey (Seattle: Fantagraphics Books, 2002) Wilkin, K.: Ascending Peculiarity: Edward Gorey on Edward Gorey (New York: Harcourt, 2001) Excerpts in AVEN, retrieved Mar. 3, 2008 from asexuality.org/en/?showtopic=7661 Wolfenstein, M.: Children's Humor: A psychological analysis (Bloomington: Indiana University Press, 1978) |
|